צמח בר

אתמול בערב ניגשתי להעיר אותה.

מה אותה?

אותה, את הילדה הפנימית הקטנה.

זו שהשכבתי לישון בבעיטה, זו שחטפה, חבטה אחר חבטה.

זו שאוכסנה בתוך חדר סגור, חסר חלונות ומרופד,

שלא אשמע את צעקתה, שלא ארגיש את בכייה.

אתמול, הערתי אותה,

נגשתי אליה בעדינות, וחבקתי את גופה,

היא נעורה לאיטה, לא מאמינה,

לא רגילה לחיבוק החם.

"כל כך התגעגעתי אלייך" לחשתי לה בעודי בוכה,

נתתי לה להרגיש את חומי, הזנתי אותה באור ובאנרגיה,

נתתי לה להתכרבל בי, חיבקתי אותה אל גופי.

וביחד הלכתי אל אותו מקום שבו נפער הכאב

כמו חור באדמה לאחר פגיעת מטאור קשה.

הגענו לשם והתבוננו באותה תקופה, דפדפנו בין הימים, בין הזזמנים,

הבטנו על האנשים, הקשבנו לשיחות,

חשנו שוב את אותם הכאבים, הבילבול, חוסר האמון,

הרגשנו שוב את איבכת הסכין הננעצת בבטננו.

וכל הזמן הזה חיבקתי אותי, חיבקתי אותה.

את רוצה להגיד להם שאת כועסת עליהם?

שאלתי אותה,

אולי זה עשוי לעזור.

היא הנהנה,

אני כועסת עליכם, היא ניסתה בקול ענות חלושות.

תכעסי בכל הכח, עודדתי אותה, קללי, אם את צריכה, צעקי.

אני כועסת עלייך, את היית לא בסדר איתי, היא אמרה לה,

ואתה, גם כן אני כועסת עליך, פנתה אליו.

אחרי רגע הסתובבה אליי, זהו, אני כבר לא יכולה.

אם את לא יכולה, אז לא נורא.

הרמתי אותה על ידיי,

חיבקתי אותה ואמרתי לה,

אני אוהבת אותך,

את יפה,

את חכמה,

את הכי בעולם,

ואין מי שיכול להזיק לך יותר בעולם,

אני שומרת עלייך,

אני המגינה.

אחר הלכנו לטייל ביחד בגינה,

נהנינו מהצמיחה והפריחה, כדורי האור הסובבים אותנו,

נכנסנו אל תוך כדור האור שלנו, והפלגנו עם קרני האור,

לכאן ועכשיו, ולמחר ואחר כך.

גיששנו אל עצמנו כפי שתהיה מחר או בשבוע הבא.

שילחנו קנוקנת של זוהר ואהבה,

וחזרנו לכאן.

עכשיו היא איתי,

נחה,

אני מקווה שיהיה לי תמיד אור ואהבה להזין אותה.