צמח בר

אני לא אוהבת את שרלוק הולמס.

הוא מעצבן אותי, אני כועסת עליו.

הוא פותר יותר מהר ממני את המקרים, ולעובדה שהוא דמות ספרותית, ושהסופר שם בפיו את המידע, עוד לפני שהוא מגיש אותו לי- הקוראת אין שום קשר לכך שהדמות הזו מרגיזה אותי.

אני בכלל לא אוהבת ספרי וסרטי מתח. המתח מעקצץ לי את קצות העצבים.

פעולה, כן,

דרמה, כן,

אפילו רומנטיקה כן,

או ריגול.

אבל מתח לא.

בתור אחת שנבהלה מהגרמלינס אפילו טום וג'רי יהיו מנת יתר של מתח עבורה.

לא שהיה כאן הרבה מתח, אבל גם זה היה הרבה יותר מדי.

את הבמאי- הבריטי ההוא, נו זה שהיה של המדונה פעם- הכרתי עוד בלוק סטוק ושנים קנים מעושנים- מצד אחד נהר דם זורם באמצע הרחוב, ומצד שני הסרט מצחיק רצח.

בקיצור- במאי מעולה, סרט בריטי, טוב חמישי בערב, האיש מת לעשות כל דבר שישפר א תמצב רוחי, יאללה, קפצנו לביקור בקניון השכונתי עאלק.

וואלה צ'מעו- מההתחלה נכרת יד האומן של גאי ריצ'י בבימוי, תאורה, משחק המצלמות, התפאורה, ליהוק וכל שאר הבוקי סריקי של המיזנסצינה- אין מה לאמר, היו סצינות שנראו כמעט כאילו לקוחות מתוך אחת התמונות של טרנר (אהאמממ עוד בריטי אחד)

ג'וד לאו- וול, אנשים, למיטב ידיעתי הוא בעיקר שחקן תיאטרון אבל כשהוא עושה קולנוע – וזה לא הסרט היחידי שלו שראיתי- כשהוא עושה קולנוע, הוא עושה זאת מכל הלב, אמנם בתפקיד מישנה, אבל לעניות הוא לוקח את הבכורה לרוברט דאוני ג'וניור, שעושה את תפקידו לא רע בכלל, ואפילו טוב מאוד.

השחקנית- שבאמת אין לי מושג מה שמה, ובטח שלא אטרח לחפש אחריו- חמודה עד כמעט יפה מספיק בכדי לשחק את תפקידה בצורה מהימנה,  ועדיין לא מעיבה על אף אחד משני השחקנים הראשיים.

יש בסרט משחקי תאורה ומצלמה יפים, ועוד כמה עיבודי מחשב מעט מגושמים (ולא רק בהשוואה לאווטר), אבל בסופו של ערב, סרט מהנה ושווה את מחיר הכרטיס.