צמח בר

נכתב ביום א', 21/03/10

הלילה חלמתי שיש לי סרטן בבטן.

המחלה, לא בעל החיים.

הסרטן התגלה במקרה, או כמעט במקרה, בבדיקה אצל הרופא שלי.

אני לא זוכרת מה שמו (של הרופא, לא של הסרטן) בדיוק, אבל אני זוכרת את עצמי מקפידה לבטא את ה- אַאוּ  ‏שבשמו כמו שפראוט, אבל השם היה אחר לגמרי, ובסוף הוא (השם) נשמע כמו  – אַאִים.

הוא – הרופא - היה עסוק וקצר רוח בדיוק כמו רופא גסטרו הנכחי שלי (לא שהיה ליאחר אי פעם).

על פניו, החלום נראה כמו בא לבטא את טרדות הבריאות שאני חווה במציאות הנכחית שלי.

יחד עם זאת, בגלגול המחשבה במהלך היום על החלום, אני מבינה, ובעצם זה די היה ברור לי.  

פעם מישהו אמר לי- (מישהי, המדקרת) – את כועסת, ואת מחזיקה הכל בבטן.

גם אביה פעם אמרה לי- תלמדי לכעוס, ותלמדי להוציא את זה.

אז למדתי מעט להוציא, אבל זה כנראה לא מספיק.

אני כועסת מאוד, ולמעט התפרצויות קלות ומזעזעות במפתיעותן, אני לא מוציאה כלום.

אני שומרת בבטן את כל הכעסים שלי, על העבודה, על המשפחה, על חברות,על בן הזוג, על הסובבים אותי ועל עצמי בעיקר.

המשך - נכתב ביום ב', 22/03

אתמול בלילה, מתוך דמדומי שינה, אנו שומעים אופנוע כבד מתרוצץ על הכביש המהיר.

הוא אומר לי מתוך געגוע- אני רוצה לחזור לרכב על אופנוע.

"גם אני רוצה לרכב על אופנועים", עניתי.

"אז מה מונע ממך?" הוא שאל.

"אותו הדבר שמונע ממני להוציא רישיון צלילה, ולהשלים את התואר הראשון והשני, ולעזוב את העבודה, ולחזור לצייר, וללמוד לטוס, ולהיות מודליסטית עירום", התחלתי למנות את סדרת ייסורי האימפוטנציה שלי.

רגע, נחזור לענייני הסרטן בבטן.

סידרת האימפוטנציה שציינתי לעיל- היא רק דוגמא לכעסים שלי על עצמי; לא קשורה ולא מתוכננת לפוסט הזה בנושא הסרטן בבטן.

בקיצור- חלמתי שיש לי סרטן בבטן, וזאת בהמשך או יותר נכון להגיד כהקדמה להליך רפואי כלשהו שאני אמורה לעבור ביום ד'.

זה לא נעים להתעורר בבוקר ולהבין שחלמת על כך שיש לך סרטן בבטן.

במיוחד לאור העובדה שהחלומות שלי מאוד ברורים, מפורטים ומדויקים עד כדי כאב.

נשאתי את החלום עימי כל היום, וגלגלתי אותו במחשבה.

ההבנה הגיעה יותר מאוחר.

זה לא רק הבריאות הפיזית, הבעיות בקיבה שאני סובלת מהן כבר כמה חודשים (יותר נכון כל החיים, אבל הן החמירו בחודשים האחרונים)

אלא ובעיקר זו הבריאות הנפשית. ההדחקה של הכאבים, הרגשות הקשים שאני מאחסנת עמוק בפנים בבטן, מתמגלים, מתנפחים כמו גידול סרטני שיוצא מכלל פרופורציה ושליטה, וממררים לי את החיים.

אני כל כך מתבחבשת עם עצמי, חוסמת את עצמי, מפחדת, לא נותנת לעצמי להשתחרר לעשות לעצמי את החיים קלים יותר, או שאפסיק להתחבש עם עצמי (אין מצב- ניסיתי זה לא הולך לאורך זמן) , או שאפסיק להתבכיין ואתחיל לעשות משהו.

 לא פותרת לעצמי את עצמי מהבעיות שאני יוצרת לעצמי.

קל להגיד וקשה לעשות.

במקום לנסות, אני מתבכיינת (אז מה הפלא שאני חולמת חולומות כאה?)

מפחדת.

זו מילת המפתח.

מפחדת לעזוב את העבודה, חולמת לחזור ללימודים אך משתהה, מחכה, ממתינה, השד יודע למה (בשני המובנים).

מפוחדת להגיד את שאני מרגישה, או מונעת מעצמי את ההנאה, השחרור, ההקלה.

הפכתי את האימפוטנציה לאידיליה- אימפודיליה.

(אגב, קראתי חצי מהספר פובידיליה, הוא לא נועד להיקרא על ידי).

משהו בי דפוק, חסום, חלול, עצור, כבוי, כבול, כלוא.

מישהו בי נחנק למוות.

הו, הלוואי שהסרטן הזה פשוט ימות.