צמח בר

אני בכלל לא יודעת אם זה דבר טוב או לא.

אני רשומה שם.

מעלה לשם תמונות שצילמתי, גם תמונות שצולמתי, הגיגים שרשמתי.

מגיבה לאחרים שעושים כמותי.

החג הזה אפילו לא (כמעט) קיבלתי סמסים לברכות של חג בתפוצה של כל המכותבים.

או שאנשים כבר לא מברכים, או שאנשים למדו לברך מעל דפי הסטטוס שלהם.

כי שם, דווקא, ראיתי שם די הרבה איחולים.

הפייסבוק הזה,

בעזרתו חידשתי קשר עם אנשים שמזמן לא יצא לי לראות, או לשמוע, או לדבר.

זה מקל על העניינים, וזה נחמד לשמור כך על הקשר אחרי כל כך הרבה שנים.

מצד שני, פתאום עולים אנשים שמזמן כבר שכחתי אותם

והם מעלים עוד אנשים שמזכירים סיפורים ושמות נשכחו זה מכבר,

נקברו תחת הר של אבק, בוץ שיכחה והדחקה.

ואני מסתכלת על תמונות של אנשים שהפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה לפני עשרים וחמש שנה,

חצי יובל עבר מאז, מביטה ומצקצקת בפליאה, איך שיני הזמן נוגסות בנו בכלל פינה (למה אני לא מרזה מזה, למה?)

הפייסבוק הזה,

עוקב אחרינו בכל פינה, ואורב, ממתין לתקיפה, הנה מאחורי הפינה עוד הפתעה,

שם שעלה פתאום מהאוב, אחרי שהפסקתי כבר לחשוב שאולי הוא מת ואינו עוד.

מצחיק איך דברים מתגלגלים והופכים להיות פחות חשובים.

כבר לא כועסת על עצמי, על חולשתי, על פגיעותי, על תמימותי, על מי שהייתי, ואולי עדיין היני.

הפייסבוק הזה,

אוףףףףף