אני נאיבית, בדיוק כמו שהייתי לפני עשרים ושלושים שנה.
ההבדל היחידי הוא שהיום אני בוחרת להיות נאיבית.
***
הפייסבוק הזה,
בן שכבה שלי מהתיכון פתח קבוצה בפייסבוק והחל לאסוף אליה את כל בוגרי המחזור. חצי יובל עבר מאז שסיימנו את בית הספר, ואולי הגיע הזמן לאיזו פגישת מחזור, כך הוא חשב לעצמו.
מעין התרפקות על זיכרונות שלא תמיד היו טובים, לא רק שלי, גם שלו, כך הוא כתב לי בצ'אט.
הצטרפתי לקבוצה, והסתכלתי בשמות החברים שנאספו לקבוצה. חלקם היו מוכרים, לא כולם.
לא זיהיתי כמעט אפחד מהתמונות, אבל לא הופתעתי – אני לא זוכרת פנים. אבל כשקישרתי פנים ושמות עלו בי הזיכרונות, לאחר בחינה די ארוכה, הגעתי למסקנה, שאני (בניגוד לאחרים שהשמינו והזדקנו, לא תמיד בחן), נפגעתי פחות מרובם משיני הזמן. ביחס אל מי שפגשתי בתמונות, אני חושבת שאני נראית נפלא.
***
בכיתה י"א היה לי חבר, הוא היה בן שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.
מאוד אהבתי אותו, את אותו הבחור.
בכיתה י"א הייתה לי חברה- הכי טובה, היא הייתה בת שכבה שלי, אבל לא מאותה הכיתה.
מאוד האמנתי בה וסמכתי עליה, על אותה בחורה.
הוא, והיא, היו בני אותה כיתה, וגם הם היו חברים טובים.
בפורים של אותה השנה, הוא ואני רבנו בטלפון. ניתקתי את השיחה והתקשרתי אליה, בוכה ומבולבלת.
היא דיברה איתו, ואחר כך אמרה, שזה נגמר בחינתו.
אני נותרתי שבורת לב, אבל עדיין האמנתי.
בה.
כמה ימים אחרי כן, חבר טוב מהכיתה אמר לי שהוא ראה אותם מתמזמזים.
אני הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן.
אחר כך הם כבר לא הסתירו את עובדת היותם הרבה יותר מ"רק" חברים טובים.
ואני סירבתי לדבר עם שניהם או כל אחד מהם לחוד.
אז גם התחלתי בבלי דעת להשמין- חפיסות שלמות של שוקולד רוזמרי, חלב מרוכז, וארוחות ערב ולילה שרק מלחשוב עליהן בא לי להקיא.
זה היה אירוע מכונן מבחינתי, אז נולדה מי שלימים הפכה להיות הרבנית.
שנה וחצי אחרי כן,
סיום שנה"ל, מסיבת מחזור, סיום בית הספר וכיו"ב.
באותה שנה היא לא למדה איתנו, היא לא הייתה בארץ, עדיין סירבתי לדבר איתו, למרות ששלחתי מבטים כמהים וצמאים אליו.
עדיין אהבתי אותו.
בסוף המסיבה אנו מוצאים עצמנו זה מול זו, מחייכים במבוכה ומדברים.
יצאנו משם ביחד, ואז למרבה הריסוק, נסענו – ברכב שלו- לאסוף אותה וכשהם נפגשנו, שוב החלו מתמזמזים לנגד עיניי.
קמתי והלכתי.
זו הייתה השפלה.
הם המשיכו לצאת.
אני ניסיתי להמשיך הלאה משם.
עוד שנה וחצי אחרי, אני כבר בצבא, שירתּי באחד מבסיסי מרכז הארץ הפתוחים, לאחר שעפתי מקורס קצינות על חוסר בטחון עצמי (יותר נכון, פחד קהל). בדרך הביתה- ממהרת – יש לי חתונה של הבת דוד- אני פוגשת אותו יוצא מאחד ממשרדי המַבדקים לקצונה. נעצרנו לדבר, ומהר מאוד שכחתי שיש לי חתונה הערב, נשארתי לחכות איתו עד שיגיע הרכב שאוסף אותו בחזרה לבסיס.
כמה שבועות/ ימים אחרי כן, סיבוב שני של מַבדקים, בצהרי היום בהפתעה הוא מגיע אליי ליחידה, עם רובה בהצלב ונעליים אדומות, כולו קרבי, הוא סיים מוקדם מהצפוי ויש לו זמן עד שתגיע ההסעה. אני נגשתי למפקדת שלי וקיבלתי פס להמשך היום.
שוב בילינו את כל אחר הצהרים מדברים והשיחה קלחה.
אח"כ היה מתקשר בכל סוף שבוע שהיה מגיע הביתה והיינו מדברים במשך שעות. להיפגש לדייט לא רציתי. עדיין הייתי פגועה.
אחרי כמה חודשים כאלו, התרציתי בסופו של דבר, ונפגשנו ויצאנו.
ככה עברה עוד שנה, אנחנו יוצאים, עושים כל מה שבני זוג מאוהבים, אבל מעמידים פנים שאנחנו רק חברים טובים, והכל פתוח, ואנחנו לא מחוייבים.
לסיום קורס קצינים, בה"ד 1 , הגעתי עם ההורים, שלו מן הסתם.
כמה חודשים לאחר שהשתחררתי – הוא כבר היה קצין, ביקשתי לשנות את הססטוס בינינו, ביקשתי את ההכרה במחוייבות שלנו זה לזו.
הוא לא היה מוכן לתת אותה.
אז הלכתי לי ודי.
הוא ניסה עוד פעם אחת וכשראה שזה לא יצלח, עזב.
שנה אחרי כן, נפגשנו שוב, בחתונה של זוג חברים משותפים, אני הייתי עם החבר, והוא היה עם החברה. אח"כ שמעתי שהוא התחתן.
וזהו.
***
לפני כמה ימים נחתה בתיבת המייל שלי בפייסבוק הודעה ממנו, "מה שלומך?, כיף לראות אותך פה, מה עבר עלייך ב-23 השנים האחרונות?" וכו'
(קטע של נשים- 23 שנים בדיוק בפסח מאז שנפגשנו ושוחחנו לאחרונה. הוא זוכר את הזמנים, מה זה אומר?)
הוא הצטרף לקבוצה, וחיפש אחריי, תמונת הפרופיל שלי הנכחית שלי לא מגלה הרבה את הפנים, ושמי הפרטי הוחלף- ובכל זאת הוא מצא אותי...
בקיצור – לאחר חליפת מיילים קצרה- החלפנו מספרי טלפונים וקבענו להפגש אחרי החג.
סבבא.
אני מרגישה עם זה בסדר (בניגוד למפגש מחזור המתוכנן – אליו אין לי כוונות להגיע), לא כמשהו שיש לפחד או לחשוש ממנו, אין לי פרפרים בבטן, ואני לא מתרגשת מזה, למרבה ההפתעה- שלי בעיקר.
רק אחותי הזהירה, ואמרה שהיא לא הייתה עושה זאת. יש דברים שלא צריך להעיר, כך היא אמרה.
***
עדיין נאיבית.
מתוך בחירה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
