צמח בר

זה הולך להיות ארוך, כי לפני שאסביר את עצמי למה התכוונתי מקודם, אני חייבת לתת רקע, ואולי מתוך הרקע, אבנה ואבין, ואולי אצליח להסביר.

כעיקרון מסתבר שיש כאן שלוש דמויות. אני ועוד שניים, שאקרא להם איש1, ואיש2. איש2 הוא האיש לו נישאתי, כן, פאסיבי, לא התחתנתי, נישאתי לו. ההסבר יבוא כשאדבר עליו. כרגע אני רוצה לדבר על איש2.

את איש1 הכרתי לפני למעלה מ- 13 שנים. אני הייתי בשנה ראשונה ללימודיי, במסגרת עבודת הסטודנטים שלי, שהחזקתי אז. הוא היה עם לקוח שלו שבא לסגור עיסקה. היה מאוד מרשים, בעל נוכחות, מוח שנון, ולשון חדודה עוד יתר, הפליא אותי בפעלולי זיכרון וסחף אותי לעבר השקיעה. טוב, השמש כבר שקעה באותו היום, אבל אני חושבת שהבנתם את הכוונה. התחלנו לצאת. אני הייתי בת 23, נאיבית,לא בקיאה בעולם, הוא-  מבוגר ממני בכמה, 13 שנים, ראה עולם, תמים כבר לא היה בכוח עיסוקו. הוא הפחיד אותי, בטירוף שלו, בראיה האחרת שלו. באחת הפעמים הזמין אותי לראות את הזריחה בים-המלח, לחזור לתל אביב ולאכול ארוחת בוקר בהילטון. זה הפחיד אותי. ופתחתי דפוס פעילות שעקבתי אחריו לאורך כל שנות הכרותינו. ברחתי, נעלמתי.

עברו ארבע שנים, ארבע ומחצה, אני שקעתי לתוך פרשיה אחרת, שהכאיבה לי מאוד, וכשעשיתי את הצעד הראשון החוצה ממנה, הדבר הכמעט ראשון שעשיתי, היה לכתוב לו מכתב, ולהתנצל שברחתי, להסביר לו שפחדתי. לא העזתי להרים טלפון, פחדתי מהאפשרות שיגיד לי – לא, לא מעוניין. מיד כשקיבל את המכתב, הרים טלפון, ציטט לי את רובו. חזרנו להיות בקשר, כשאני עוד מדעדעת בתוך קשר אחר שסופו לכליה, רק שלי לקח עוד זמן רב להמשיך לדעדע ממנו החוצה. במשך כל החודשיים לאחר מכן, היינו בקשר מאוד אינטנסיבי, וכמעט מגורים משותפים כשאני מתמרנת בין מי שהייתי מכורה לו, ובין מי שרציתי להיות ראויה לו היינו- איש1. הערצתי אותו, היה חכם, משכיל, בוטה, בעל נוכחות, חשבתי שאני מתגמדת לידו, ליד לשונו המתגלגלת, שחרזה במהירות, וציטטה אנשים ידועי שם. ואז הוא נסע לחו"ל לשבוע. אני נותרתי תלושה, חסרה. הצלחתי לריב עם ההתמכרות (הוא כבר שייך לסיפור אחר), נסעתי לתל אביב והזמנתי כרטיס טיסה למקום הראשון שהיתה בו טיסה בטווח של 12-24 שעות. מסתבר, שהטיסה הייתה לאותו כיוון שאיש1 נסע אליו, ובדיעבד התגלה לי שאף לנו באותו המלון, רק שבאותו היום שהוא חזר לארץ, אני נסעתי.

10 ימים בלונדון- סיפור נוסף כמובן, פעם ראשונה בחו"ל.

כשחזרתי, בשדה התעופה בארץ, קלטתי ש- 10 ימים הייתי כמעט לבד, ולא חשבתי על אף אחד מהם. לא על ההתמכרות, ולא על איש1.

מכאן ואילך חיינו התגלגלו ב- on&off  נפגשים לתקופות אינטנסיביות, ונפרדים, הוא עבודתו הדוחקת, ואני העלמותיי. ושוב מתקשרים זה אל זו, נפגשים, חיים ביחד, ושוב נפרדים. הוא התפתח בעבודה, ואני נתקעתי איפהשהוא, לא התקדמתי, לא נפשית ולא קרייריסטית, או בשום צורה אחרת.

לפני קצת פחות משנתיים הוא התקשר, לאחר תקופת שקט, ואמר בואי איתי לג'אז בים האדום. אמרתי – חם שם, האספלט, המכולות, דחוק, מחניק, וחוץ מזה אני לא אוהבת ג'אז מודרני, תן לי בלוז, תן לי בי פופ, תן לי בילי הולידיי, תלוניוס מונק ואני נמסה, מתעלפת, לא ג'אז בים האדום. לא מתחברת. ניסה עוד לשכנע, היו עוד טלפונים אבל עמדתי בסירובי. מיד לאחר שחזר מאילת, נסע לאירלנד, ורצה שאבוא איתו, לא יכולתי להרשות לעצמי, ונאלצתי לסרב. חזר לשלושה שבועות, הרים טלפון ואמר, שתדעי שאת הפסדת, היית צריכה לבוא איתי. אמרתי לו, שוב, שאין לי כסף, ואני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע חו"ל, ואמר- את יודעת מה- אני משלם, בואי ניסע. רק חזרת, מחיתי, וענה- ממילא אני בחופש בסוכות, אפשר למשוך אותו החל ממוצאי יום כיפור. אני משלם. תכנני.

נסענו לגרמניה, בידיעה מראש שאנחנו נדבר על היחסים בינינו, כי כך לא הייתי מוכנה יותר למשוך ואמרתי לו שאין לי כוח למשחקי היו-יו הללו.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהיינו בחו"ל ביחד. היתה פעם נוספת כמה שנים לפני כן, שנסעתי לבד, והוא התקשר לסוכנת הנסיעות ותיאם נסיעה אליי. לכאורה הפתיע אותי שם.

נסענו, היה לנו כעשרה ימים להיות ביחד, צמודים, בהתחלה ניסה להגיד לי שאנחנו רק ידידים טובים, וכי מעולם לא יוכל להתאהב בי. אני מאוד נפגעתי, סתמתי את הפה, כדי לא לקלקל לי את הטיול, לא לי, ולא לו. והמשכנו לטייל ומאוד נהנינו.

יש לנו תחומי עניין משותפים, מוזיקה, ציורים, טיולים.

מאז שהכרתי אותו, אני התפתחתי, התבגרתי, נפתחתי אל העולם, גיליתי מה מותר ומה אסור, גיליתי את הגבולות, ולאיפה אפשר למשוך אותם עוד קצת. גם לו היה חלק בשיעורים הללו, הוא ידע להצחיק אותי, הוא בדק איתי את גבולות המותר, לא תמיד נהגנו לפי כללי ההתנהגות המקובלים, אבל מעולם לא היינו, במיוחד הוא (אני הרי חסרת טאקט כפיל בחנות של חרסינה), חסרי נימוס במזיד. ממנו למדתי שאפשר גם אחרת.

בזמן שנסענו ממקום למקום- שכרנו רכב (כלומר הוא שכר, אני נהגתי), והתניידנו ממקום למקום גם אם זה לא היה לפי התכנון המוקדם, היה לנו הרבה זמן לשוחח. הוא תמיד אהב לדבר איתי על עבודתו, אמר לא פעם שיכולת ניתוח המצבים והאנשים שלי מדהימה לקולעת תמיד למטרה. אבל תמיד היה איזה שהוא קטע שהיינו מתחילים לדבר על זוגיות – גם אם זה היה רק ברמה הכללית, לא נקודתי ביחס אלינו. יחסו לזוגיות, ומקומה בחיים שלו, יחסי שלי לזוגיות ויכולת ההתמודדות שלי איתה. לקראת סוף הטיול, יחסו השתנה, יותר אסף אותי אליו, לא היה מוכן להיפרד ממני, בפסטיבל הבירה, עמד על הספסל ושר- אל תעזבי אותי, יותר מאוחר כתב שיר- אל תעלמי לי, כמו שאת עושה תמיד. ואני קיוויתי שהנה פתחנו דף חדש.

חזרנו לארץ, במשך שבוע לערך, היינו ביחד בכל ערב בכל בוקר היה מוריד אותי במשרד וממשיך לשלו. לעובדיו לא הרשה לאחר, לעצמו הרשה- פריבילגיה של מעביד.

לאחר כעשרה ימים נשאב לחלוטין לעבודתו, ואני נותרנו ממתינה לטלפונים שלו שהפכו נדירים יותר ויותר. מלאת אכזבה, ומין תחושה של אמרתי לך, פניתי לעיסוקים אחרים, לטלפונים שלו, כמעט לא התפניתי, לוח הזמנים שלי היה מלא. והוא נעלב, שאני כבר לא פנויה בשבילו.  נפגשנו עוד מספר פעמים. האחרונה- הייתה כמה חודשים אחרי שחזרנו מגרמניה, הצליח לשכנע אותי לבוא לראות אותו, ונחתי באמצע פגישה בלתי רשמית בינו לבין לקוח שלו שהכרתי.

אחרי שנרדם, אספתי בגדיי התלבשתי והלכתי.

בבוקר התקשר נעלב ומאוד פגוע, זה היה יום שישי, וציפה שנבלה אותו ביחד. את כולו.

לי כבר לא היה כח אליו. ההערצה שחשבתי אליו, התמוססה במהלך השנים, כבר לא היה חכם מכל אדם שהכרתי, כבר לא שנון, הבנתי שאני חכמה לא פחות ממנו, ונפגעתי כשציטט אותי, מבלי להזכיר שאותי הוא מצטט. התחלתי להבין שזהו אדם הבורח ממחוייבות, בכל פעם שמעט יותר התקרבתי, היה בורח, נהנה לראות אותי (והוא מאוד העריך אותי) מעריצה אותו- זה החניף לו לאגו, זה האדיר אותו בעיני עצמו. כשהיה שואל אותי לשלומי, הרגשתי שהוא שואל, כמצוות אנשים מלומדה, כמחוייב על פי הנימוס, ורק היה ממתין שאסיים את תשובתי, על מנת להמשיך להטיף את מישנתו או את הדברים שעברו עליו במהלך הזמן שלא התראינו. לא היה חשוב לו ממש איך אני מרגישה. היה חשוב לו שאני אדע מה שהוא רוצה להגיד לי. הרגשתי שהוא שאב את כוחותיי. ולא היה לי יותר מדי מהם באותו הזמן, לא היו לי יותר מדי משאבים לתת לו. הייתי זקוקה למישהו שיתן לי, במקום שימצוץ את שארית חיותי, ולא יתן לי בתמורה מאומה.

יום הולדת 35 שנים התקרב, ואני החלטתי לתת לעצמי מתנה חשובה- התחלתי טיפול פסיכולוגי. הרגשתי שחייתי בלופ עד כה, ללא התקדמות בשום תחום בחיים. פול גאז בניוטרל, וידעתי שאני חייבת לשנות, אחרת יקרה משהו לא טוב. הייתי בדיכאון אימים. והתחלתי טיפול.

כבר במהלך הפגישות הראשונות שמו של איש1 עלה, והתחלתי להבין מה הייתי במהלך אותן שנים רבות של קשר ללא קשר איתו. חייתי בתוך פאסאדה, כפי שהפסיכולוגית של אמרה.

כמה פגישות נוספות והתחלתי את הקשר שלי עם איש2.