צמח בר

והכי מוזר לי שמאז שנפגשנו, שהוא מקפיד להתקשר אחת ליום, שואל, מתעניין, מספר, מדבר.

מנסה להיפגש שוב, אבל לוח הזמנים (בעיקר שלו) לא מאפשר.

אני חושבת ששנינו הרגשנו, שמה שהיה שם פעם, עדיין קיים כאן ועכשיו ובינינו.

אני גם חושבת שהוא לקח את זה בצורה הרבה יותר חזקה ממני.

הוא אמר- מפורשות ולא פעם או פעמיים- שהויתור עליי היה אחת הפספוסים הגדולים של חייו, שהוא מצטער שהוא לא בחר אחרת. שהוא עשה הרבה מאוד טעויות במהלך החיים בבחירת בנות הזוג שלו. והצחוק שלי, שהוא כל כך מיוחד, ולא השתנה עם השינים, זורק אותו בחזרה אחורה לאותן שנים טובות.

והוא אומר שהוא התגעגע אליי, שההורים שלו זוכרים אותי באהבה, ושהיום הוא נשוי (בפעם השניה) למישהי שהיא אדם טוב, שהיא בת זוג נהדרת, שהיא אמא נפלאה, שליוותה אותו לאורך תקופה קשה (רק לי חסר כאן משהו משום-מה?).

ואני רואה במבטו את הנער שאהבתי פעם כל מזמן, כשהייתי נערה.

ואני רואה במבטו את הגבר שהוא הפך להיות עכשיו.

 ואני רואה בעיניו שהוא רוצה לחבק את התחושה שהשיחה והשהות איתי מעניקות לו. לחבק ולא לעזוב.

והוא שולח יד מבעד לשולחן, ואני מושיטה את ידי, והוא אוחז בכף ידי ומלטף אותה ומחייך אליי בחיוך מלא רגש, בעיניים כמעט דומעות (הוא לא בוכה, הוא גבר גבר)

וכשהוא החזיר אותי למשרד- אכלנו צהרים יחדיו- אחז בידי ולא הפסיק לנשק אותה.

מאז הוא מתקשר מדי יום ביומו, שואל, מתעניין, נותן תשומת לב חיננית אך לא מעיקה.

אם אנו קובעים להיפגש והוא מבטל (כפי שבד"כ קורה) הוא מאוד מתנצל ומבקש שלא אכעס. אם אני מבטלת – הוא מתעניין למה זה קרה, אם לא אכפת לי שהוא שואל.

זה מוזר לי לשוחח איתו.

אני לא רגילה.

אליו.

לדבר איתו.

הוא לא אחד מהשניים שהיה חשוב לי ליצור איתם קשר כשקבוצת המחזור שלי הפציעה בפייסבוק, ואני לא חולקת איתו הגיגים עמוקים או אישיים. השיחות איתו זהירות ומעט מהוססות מבחינתי. אני לא מרגישה שיש שם ממול מישהו שאני יכולה לחשוף את עצמי מולו.

ובכלל אני לא מעוניינת.

 אני מספרת על השיחות הללו לוודרו, בתחילה עשיתי זאת בחשש, שמא יפגע, או יקנא.

אולי עברו עליו התחושות הללו, אבל הוא לא הפגין אותם מולי, ולי אין מה להסתיר ממנו, ולמדתי לדבר איתו, אז למה שאפסיק עכשיו?

כי אין לי כוונה לוותר עליו, על האיש האדם החבר שאני חולקת חיים ומיטה ובית איתו. הוא האיש שממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת. הוא האיש שנותן לי בית ועוגן ובטחון לצאת ולעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי לעשות ולא העזתי כי לא היה לי בית לעגון בו ולהתכוונן אליו ולחזור אליו.

והכי מוזר לי שהקצין הפך להיות ג'נטלמן במהלך השנים.