זה מוזר איך הדברים הגדולים (עאלק) מתרגשים עליי מבלי שאניד עפעף ואתרגש.
ואולי זה מנגנון ההגנה שפיתחתי לעצמי במהלך החיים, שגורם לי לא להרגיש דברים, אלא רק ממרחק ובמעומעם.
אני לא יודעת אם סיפרתי, ובין אם כן, ובין אם לאו אז הנה בקצרה- נפגשתי עם הקצין פעמיים, פעמיים.
בפעם הראשונה הוא התנצל, מעומק ליבו ובכנות, ואמר את שהיה לו לומר. גם אני אמרתי את שהיה לי לומר, למרות שלא תכננתי לעשות זאת. מבחינתי, הפרשה הייתה כבר סגורה מזה כמה חודשים.
שנינו חזרנו מהפגישה עם טעם של עוד, עם הידיעה של מה שהיה פעם שם, עדיין קיים.
לא הייתי צריכה הרבה זמן בכדי לדעת ולהבין שמה שיש לי כאן ועכשיו, הרבה יותר שווה משיש לקצין לתת לי, גם אילו לא היו קיימות המגבלות הנכחיות.
בפגישה השנייה, דיברנו על כך שלמרות התחושה הטובה שיש לנו כשאנו ביחד, אנו לא מוותרים (כל אחד מצידו) על בן/בת הזוג הנכחיים.
הוא המשיך להתקשר, מעדכן מדי פעם, את הקורות איתו, ושואל לשלומי.
אני משוחחת איתו, ונהנית מהשיחה. לא יותר מכך.
לפני כמה ימים, הוזמנתי למיני פגישת מחזור, אחת מאלו שאמורות לחמם את האווירה לקראת האירוע שיחול מתישהו בסתיו.
התלבטתי לגבי ההגעה לזו, לא כל שכן, אני מתלבטת לגבי ההגעה אל הפגישה הרשמית הגדולה.
בסופו של דבר הגעתי, למרות שפקפקתי בטוב שאוכל להפיק מפגישה הזו (למען האמת, אני יכולה להפיק המון טוב מחידוש הקשרים עם האנשים הללו, יש שם אנשים עם שמות ידועים בתחומם). אפילו לא עלתה בראשי המחשבה ליצור איתו קשר ולשאול אותו אם הוא מגיע.
הבנתי שהוא בכלל לא עלה על מחשבתי כשהוא נכנס כמה דקות אחריי.
אחר כך כשאמרנו שלום זו לזו אמרתי לו שלא ידעתי שהוא מגיע, שאלתי למה הוא לא עדכן, הוא ענה בגיחוך, סימסתי לך!, מתי שאלתי, עכשיו הוא חייך.
הערב עבר חלף לו- כל אחד הגיע עם המניפסט של מעשיו מהותו והיותו – כלומר כל אחד למעט אלו שבאמת יש להם על מה להצהיר.
למחרת, שאלה אותי בת מחזור שלי שהייתה בפגישה בפייסבוק למה לא סיפרתי שאני יוצאת למלכת המדבר השנה. עניתי שאני לא מסתובבת עם הודעות לעיתונות.
אז כן, אני יוצאת באוגוסט ללפלנד עם מלכת המדבר.
מתכננת בכל אופן, כי בכל זאת זה טיול לא זול, אמנם היורו יורד, אבל בכל זאת, הכסף לא גדל על העצים, יפים ככל שיהיו. בטח אני אחליט ברגע הכמעט אחרון.
בינתיים אי משתתפת בפגישות החברתיות של הבנות, מסתכלת על הלוגו שקבענו לקבוצה, מבטיחה לצרוב דיסקים למסע, מקשיבה להצעות של ביטוחים, אבל עם איזושהי עטיפת צלפון שקופה, מרחוק, לא מתחברת לגמרי.
אז יש לי שני אירועים גדולים לפניי, אירועים שאני אמורה להתרגש מהם, להתכונן אליהם, לחשוב עליהם, ולא אני מעסיקה את עצמי בחווה בפייסבוק, מעלה שירים לפרופיל שלי, קוראת ספרים, ישנה, וגורמת לבנזוג לתמיהה לאן נעלמתי.
אולי זה אחד ממנגנוני ההגנה של מישהי שכבר נפגעה, שמרחיק אותי מגרעין הרגש של עצמי כדי שלא יכאב, ובתוך כך מרחיק אותי גם ממקומות של רגש אחרים.
אולי אני סתם לא מרגישה טוב,
ואולי בכלל זה כך צריך להיות.
ואולי להא היו הדברים מעולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
