צמח בר

אני אדם לבד.

סוג של זאב בודד, לא מתחזקת הרבה מאוד חברים, ועם המעט שאני כן שומרת איתם בקשר, אני יכולה שלא לדבר שנים (וזו ממש לא הגזמה), היו חברות שנעלבו מכך והתרחקו ואני לא יצאתי מגדרי בכדי לשמור אותן לידי, ויש (די הרבה) שלמדו והבינו שגם אם אני לא מדברת איתן/ איתם במשך תקופה זה לא בהכרח אומר שאני לא מדברת איתן/ם. אני פשוט לא מדברת. אחר כך, אני נזכרת להתקשר לדבר כאילו כלום לא קרה. לא מתנצלת שנעלמתי ונאלמתי. כזו אנוכי. מי שירצה יקבל, מי שלא, אי לא מכריחה אף אדם להיות איתי בקשר.

במהלך השנים שעברו ובבחינה מדוקדקת ולאחר חשבון נפש מתמיד ונוקב, כפי שנאי עושה לעצמי תכופות לבקרים (יותר נכון מדי לילה לפני שאני נופלת לתוך השינה), הבנתי שרוב ההחלטות שהתקבלו על פי מסלול הגיוני ומחושב היו, אם להתבטא בעדינות, לא הנכונות ביותר עבורי. לעומת זאת החלטות ומעשים שהתקבלו בצורה גחמנית, פזיזה, חסרת חשיבה ובדיקה מעמיקות, היו המקרים המוצלחים בחיי שהובילו לפריצת נתיבי דרך חיים – עבורי בכל אופן- שהובילו אותי קדימה, ולא עיכבו מבעדי להתפתח. דברים שהפקתי מהם רוב טוב היו אלו שעל פניו נראו חסרי הגיון, לא שקולים, משהו שאבא שלי היה מרים גבה עליהם.

אני אדם שמתבחבש עם עצמו. נתונה לביקורת עצמית נוקשה, אני השופט הכי קשה שלי. חופרת בלי סוף. כל הזמן שואלת את עצמי ובודקת האם אפשר אחרת- וכמובן שאפשר אחרת, אחרת מה היה קורה אם כולם היו עושים את אותו הדבר. אני מודעת לכך שיש בי מחסומים שמונעים ממני את הפריצה קדימה, את מימוש הפוטנציאל הגלום בי, את מציאת האמת הפנימית שלי, ובכלל אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה לעושת כשאהיה גדולה. המליצו לי לעבור סדנת ויפאסנא, סדנת השתיקה שבה אדם מתכנס לתוך עצמו ולא מוציא הגה, אפילו לא כתוב. לא הלכתי. לא יודעת למה. היו לי תירוצים שונים, הגדול מכולם הוא שאי אפשר לכתוב שם. ואני- מילא לא לדבר, אבל לא לכתוב?

ונשארתי עם המחסומים של עצמי. ונשארתי עם ההתבחבשויות.

ואז נרשמתי למלכת המדבר. גחמה.

הדבר הכי לא צפוי שיכולה הייתי לעשות.

אני?!

טיול ג'יפים? אני?!

לישון באוהל?

בקורס קצינות דאגתי להוציא ב' על מנת לא לישון בשטח. בתיכון ישנתי בטיוליות בעוד כולם ישנו בשק"שים בשטח!!!

אני?!

לצאת לטיול עם עוד נשים סביבי?1 אך ורק נשים? 24/7  (יותר נכון 24/8)????!!!!

אני?!

אבל זו הייתה גחמה של רגע, בלי חשיבה ותכנון מוקדמים, וזה לא חלום שהגיע הזמן להגשים.

ממש לא.

מלכת המדבר עבורי זו יציאה משגרת החיים שלי, לא במובן של לצאת לטיול ג'יפים, או לנסוע לחו"ל. אבל במובן של הקומפלקס הפרטי שלי. לעשות משהו, שבחיים לא הייתי עושה, לצאת מהריבוע החשיבתי שלי למשהו שבחיים לא עשיתי, שלא חשבתי שאי פעם אעשה. לשנות דפוסי פעילות, לעשות משהו אחר לחלוטין. אז במקום לנסוע לאודסה עם גיסתי הטריה, כפי שדיברנו (ורק דיברנו) לחצתי על כפתור ה-send בטופס הרישום.

מעולם לא חשבתי על לצאת לטיול כזה, בטח לא עם אנשים שאני לא מכירה, על אחת כמה וכמה שזו חבורת נשים, אם כבר אני נוסעת לחו"ל יש לי העדפה ברורה לנסיעות לבד – הכי טוב לי ככה.

אבל נרשמתי, ועברתי את מבחני המיונים ואני ממשיכה הלאה, ונרשמתי לטיול עצמו.

ו-וואלה, אני מחכה לזה.

אני יודעת שזה ישנה לי משהו בתפיסה.  

ועדיין לא יצאתי למסע הזה, וכבר יש לי תובנות ממנו.

הבוקר הבנתי, שדווקא משום שהמסע הזה הוא ההיפך מדפוס הפעולה הרגיל שלי- של התכנסות לתוך בזמן קשיים, המיצוב העצמי של הלבד- דווקא זה, עשוי יותר מכל סדנאות החשיבה, השתיקה הצעקות הבכי והצחוק, דווקא המסע הזה, שיכפה עליי נוכחות נשית סביבי כל כך הרבה זמן רצוף מבלי היכולת לברוח מהנוכחות הזו, מתשומת הלב הנשית הזו, על יתרונותיה וחסרונותיה, דווקא זה מה שעשוי לעשות את מה ששנים אני מייחלת לו ומעולם לא היה בי האומץ.

דווקא השינוי המהותי מאורחות החיים שלי- ואני לא מדברת על יוקרתי כנגד פשטנות בחיים- אני מדברת על השהות בקרב אנשים אחרים בלי הפסקה לאורך כמה - דבר שאני לא בוחרת בד"כ ביום יום- למרות שאני נמצאת בעבודה מדי יום ביום באותו חדר עם עוד שלוש נשים- דווקא זה עשוי להפיק ממני את מה שהגיע הזמן שיצא ממני.

לא יודעת אם הסברתי את עצמי פה טוב, עדיין לא הבשלתי עם התובנה הזו לחלוטין, ואני מרגישה שאני חופרת לעצמי על כל הנושא של מסע מלכת המדבר, אבל זה עושה לי טוב (מזל שאני כותבת על כך בשני בלוגים)– זה, כלומר הכתיבה על כך, ואני מניחה שזה לא יפסיק ורק ילך ויתגבר ככל שתאריך המסע יתקרב וילך.

וזהו בינתיים.