לפני כמה שנים, יותר מעשר אבל מי סופר, העבירה הבוסית שלי – גיברת פראדה (אני לא הבוסית שלך, היא אמרה, עד היום אני לא מבינה את זה) סלוגן כלשהו לפרסומת עבור המוצר שלנו. זה היה (ועדיין) מוצר לאנשים שמתעניינים במעט יותר מאשר הקיום הצר של עצמם.
כשהבעתי את דעתי באופן חופשי על הסלוגן, כפי שהתבקשתי, לידה וליד עוד אנשים שהבינו בפרסום, היא הביטה בי במין חיוך מוזר כזה (אולי זה היה חיוך גאה, אולי זה היה חיוך עצוב) ואמרה- את מתוחכמת מדי עבור הקהל שלנו.
הקהל שלנו אמור להיות מתוחכם יותר, עניתי לה מאוחר יותר
כן, היא השיבה, אבל את גם חכמה יותר וזה מקשה על העניין.
עשר שנים לפני כן, כשעדיין למדתי באוניברסיטה, שמתי לב שדווקא בקורסים שאהבתי והתעניינתי וגם למדתי והיה איכפת לי ונתתי מעצמי- הוצאתי ציונים פחות טובים, ובקורסים שנכחתי על מנת לעבור, שלמדתי על מנת להוציא ציון עובר במבחן, דווקא אז קיבלתי את הציונים היותר גבוהים.
גם באוניברסיטה הפתוחה- לפני כחמש שנים, זה חזר על עצמו.
יש עוד כמה וכמה מקרים כאלו, ואני מתחילה להבין, ואולי זה היה צריך לקרות כבר לפני זמן רב, במקום שנאי משקיעה כני גם שוקעת, כמאמר הפתגם הצה"לי.
כשאני נותנת הרבה ממני, אני מקבלת סטירה בחזרה.
כשאני ממדרת, כשאני לא נותנת את עצמי, מסיבות כאלו ואחרות, כשכבר לא איכפת לי, כשאני מורידה הילוך וזורקת כזה, דווקא אז, אני מקבלת תגובות חיוביות, משוב רך ומאיר פנים.
טוב, די.
איבדתי את הריכוז, ואין לי מוטיבציה ומוזה להמשיך לכתוב.
המקום פה – הרג אותי עד כאן, מצץ את לשדי וינק את שארית כוחותיי.
אולי אם אלמד לתת פחות, עוד פחות משאני נותנת בשנה האחרונה, אולי אז, כשכבר לא יהיה אכפת לי בכלל (אני מודה באמת- קצת כן איכפת- לא מהמקום אלא מהדברים שאני אחראית עליהם , אבל מגעיל לי כאן), אולי אז, כשאשבור את כל הכלים, אולי אז, אולי.....
לא, אני סתם שוגה בדמיונות שווא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
