צמח בר

זה תמיד קורה בשבוע הזה של החודש.

כל הרגשות אני מצליחה לא להרגיש במהלך החודש צפים ועולים ביתר שאת.

הדמעות ממהרות לזלוג, ואני כולי אחוזה לפותה בכאב נפשי שאינו מרפה ולו לרגע קל.

אני שונאת את העבודה שלי, קשה לי עם עצמי, ואני לא יכולה עם האנשים שסובבים אותי.

שאריות הריכוז חסר הקשב שלי הופכות לאבק ואיני מצליחה לבצע שום מטלה עד סופה בלי לפספס משהו. אפילו האוכל שאני מכינה לא יוצא טוב.

בכל פעם שזה קורה, אני יודעת שהנה הגיע השבוע הזה.

זה שיש לרגשות הללו צידוק פיזיולוגי אינו הופך את הרגשות האלו לפחות אמיתיים, הדמעות לא רטובות פחות, השעמום הקיומי לא נעלם, והשנאה העצמית אינה חסרת בסיס..

ההסבר הנעוץ בקללה התנכית, לא ממציא את כל זה מחדש, הוא רק מעלה אל פני השטח את מה שאני מצליחה להסתיר מעצמי רב הזמן. הוא מחדד את עוקצם של הפחדים והחששות, הריקנות התהומית הופכת ריקה יותר – אם אפשרי דבר אשר כזה, והתהיות העצמיות- של בשביל מה אני כאן, מה התרומה הגדולה שלי לאנושות ומה המטרה בכל הדרך הזו שאני עוברת, רק מתחזקות. ממילא אלו שאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן, אבל דקירתן פחות כואבות בשאר ימות החודש.

אז ריק לי ומשעמם, במיוחד כשיש פרוייקט לא מלהיב במיוחד בעבודה שאינו מעסיק לי את המחשבות, אלא רק את האצבעות, והריכוז שחלש כבימים כתיקונן בכלל נעלם לכדי עבודה מונוטונית ומרדימה.