יום ראשון, 22 באוגוסט 2010
קררר... אפילו הנשרים לא מגיעים לכאן.
אנחנו על פסגת אחד ההרים בלפלנד, בין כאן לשם, אפילו במפה לא הצלחתי
לאתר את מיקומנו.
אין ציוץ ציפור ואפילו הנשרים, מלכי הציפורים הדואים לגבהים אינם
נראים ברקיע. הנוף מורכב בעיקר מסלעים, אבנים כהות וגדולות הנחות כאן בכבדות
ונראות כאילו היו כאן מאז בריאת העולם; בין הסלעים ועליהם צומח בעיקר אזוב, וגם אם
כבר יש התפרעות מצד צמח כזה או אחר הוא לא מגיע לגובה של יותר מחמישה סנטימטרים,
וגם זה בחגווי הסלע, מפאת הרוחות העזות הנושבות בפסגות האלו.
פה ושם מנקדות את הנוף שלוליות קטנות יותר ופחות, ומרחוק, יותר נמוך
מכאן נראים בתים בודדים ושטחי חקלאות לא גדולים.
מה יש לאנשים לבחור לגור דווקא כאן?
אני נשענת על סלע אפור, מנוקד בצהוב, עטופה ומכורבלת היטב בשכבות
שכבות של בגדים, ואלמלא רעש להגן ושירתן של 50 נשות המסע שעסוקות כל היום בלאכול
ולדבר (לא בהכרח בסדר הזה) הייתי טועה לחשוב שאני לבד כאן בעולם הבראשיתי הזה.
השמיים מכוסים עננים, ופסגות ההרים נחבאות בהן, עננות נמוכה אני אומרת
לעצמי בהביטי בשמיים, ומתקנת את עצמי באותה נשימה, זו לא שהעננות נמוכה זה אנחנו
על פסגת הר גבוה.
מי היה מצליח לתאר לעצמו בישראל, בשיאו של חום אוגוסט הלח והמהביל, מי
יכול היה לתפוס במחשבו כמה קר באוגוסט של נורבגיה הצפונית . אמצע אוגוסט, בדיווחים מהארץ מדברים על השבוע הכי חם השנה, 40
מעלות. קשה לדמיין משם את החום הבלתי נסבל, בדיוק באותה מידה שהיה לי קשה לדמיין
כמה קר זה יכול להיות, כאן.
שמתי אטמי אזניים, לא על מנת להרחיק את רעש השקט, אלא לדחוק את כאב
האזניים שהחל להזדחל אליהן בהנאה מרובה. האטמים אינם מצליחים למנוע לחלוטין את קולות
החברותא, הפטפוט והשמחה של הנשים לחדור ואני שומעת אותן שרות וצוחקות. הן נשמעות
מרוחקות שנות דור וקילומטרים רבים.
קר, אני מנסה למצוא תנוחה יותר נוחה לכתיבה לא מסתדרת עם עצמי.
אני שומעת את חברותיי קוראות לי, אני מחייכת ומחליטה לחזור אליהן, אל החום והחיבוק
והאהבה שהן מציעות ונותנות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
