צמח בר

חשבת פעם להיות עצמאית?

לא. מעולם לא. יתירה מזאת, תמיד שללתי זאת על הסף.

למה? את נראית אדם שהכי מתאים לו להיות כזו.

כי זה תמיד הפחיד אותי. כי הפחיד אותי לפתוח תיק עצמאי במס הכנסה וביטוח לאומי, לא רציתי להחסיר שינה בעיניי בדאגות של תשלומים וחובות וביטוחים כל הדברים הללו. רציתי את הראש הנקי מהדאגות הללו. סוג של ראש קטן.

אבל את לא מי שנקרא "ראש קטן"

אני מסוגלת לקרוע את התחת כשאני שכירה לעבוד שעות ארוכות ואינסופיות עבור שכר מינימום והערכה אפס. אבל תמיד חששתי שאם זה יהיה מדובר בעסק שלי עצמי, אני אזלזל, אעדיף שלא לצאת מהמיטה, ולא רק שלא אקדם את עצמי, אלא אפילו אתקע יתדות בגלגלים של עצמי.

ו... ?

ו? אני לא יודעת. פעם כשהייתי הרבה יותר צעירה, כל מי שהיה "עצמאי" נחשב גם כבעל אמצעים, אולי אפילו עשיר. היום, אולי השתנו הדברים, אולי התבגרתי והחכמתי, אבל היום אני יודעת, שלא כל עצמאי הוא בעל אמצעים, ולהיות עשיר זו לא מילת גנאי. אבל בכל זאת, אני רוצה היום דברים שהיום יותר מהיכולת הכלכלית שלי.

חשבת על האפשרות של חיפוש עבודה בשכר יותר גבוה?

לאחרונה התחלתי גם להבין שהגעתי לסוג של מבוי סתום מבחינה התפתחותית בso called  קריירה שלי. רמת השכר בתחום שבו אני נחשבת מקצועית הן לא גבוהות, וגם כך אני די קרוב לתקרה. גבוה יותר זה אומר להשקיע יותר במשאבי זמן. זה דבר שאני כבר לא מוכנה לעשות יותר.

חשבת על הסבה?

בכל תחום שאחפש בו עבודה לא אוכל להרשות לעצמי להתחיל מחדש במקום שבו עשרות אנשים צעירים ממני בעשרים שנה, מוכשרים מלידה ומבית הספר, בעלי משאבי זמן וכוח סבל הרבה יותר גדולים משלי. זה לא שאני חושבת שאין לי מה לתת או מה לחדש. פשוט כבר אין לי יותר את הכוחות האלו לבנות עבור מישהו אחר, להלחם ולהתחיל פרוייקט נוסף. מעולם לא היו לי מרפקים להידחף, ואני לא בטוחה שגם אם היו לי את כל הנ"ל באמת הייתי רוצה.

אז מה את חושבת לעשות, ככה בינך ובין עצמך? על מה את חולמת?

הו, חלומות יש לי הרבה, פנטזיות בעיקר, שאיפות נאדא.

למה את מתכוונת כשאת אומרת פנטזיות?

פנטזיות, זה חלומות שאין להם סיכוי להגשמה. שאיפות זה חלומות שניתן לראות את דרכי ההגשמה שלהם.

אז למה את מגדירה את החלומות שלך כפנטזיות?

כי במשך כל שנות היותי בוגרת נהגתי לחלום הרבה מאוד חלומות. זו הייתה בריחה עבורי מהמציאות שלא נהניתי ממנה אף פעם. חלמתי על כוכבי קולנוע בינלאומיים שאני פוגשת באקראי בדיזנגוף, והם נושאים אותי על כפיים, חלמתי על זכיות אסטרונומיות בלוטו, ועל כל מיני שטויות. חלמתי על הבית שאני רוצה שיהיה לי, ועל חדר הספריה/ העבודה שלי. חלמתי. שום דבר מזה לא הגשמתי. אפילו לא רישיון לאופנוע.

אפילו לא רישיון לאופנוע??

או טיס, או צלילה. חלמתי. אז מה? לא הייתי מסוגלת לצאת מהאין-אונות שלי על מנת להגשים את החלום.

ומה עכשיו את רוצה?

עדיין לא יודעת מה באמת אני רוצה. אבל מבינה שככה אני לא יכולה להמשיך. לפני כשנתיים הבנתי שאני ממלאה תפקיד כמעט זהה לתפקיד שעשיתי לפני יותר מעשרים שנה, לפני שיצאתי ללימודים באוניברסיטה. זה היה שוק עבורי שגרם לי לחשוב על הדרך שאותה עשיתי מאז. הרגשתי שכל החיים שלי היו בלופ, והגעתי לאותה נקודה על מנת לתקן משהו שעשיתי לא נכו אז.

ומה תוצאות החשיבה הזו?

אין תוצאות סופיות. זו מעין בחירה של שתי אפשרויות הניתנות לי. את הלימודים דאז באוניברסיטה לא השלמתי אז. ניסיתי שוב לפני כמה שנים, אבל עדיין, קו הסיום הבנאלי הזה שכמעט כל אדם חסר דעת בימינו מסוגל להגיע אליו – דווקא את זה אני לא מצליחה לעשות, אולי משום מחסומים נפשיים, אולי משום השיממון האוחז בי, למחשבה, אולי משום חוסר התוחלת. זו דרך אחת שאי יכולה לנקוט בה, ניסיתי, והבנתי שאין בה תועלת מבחינתי, וזו תהיה טעות להמשיך לנסות. 

והאפשרות השנייה?

לצאת לדרך חדשה, לדרך שאני לא יודעת מה יהיה בסופה, שלכאורה נראית חסרת תועלת, ולא מחוברת למציאות היומיומית שלי.

כלומר?

לבחור ללמוד משהו שלא קשור לדרך שעליה חונכתי בבית. היינו כניסה למוסד לימודי ממוסד ומוכר. ללמוד תחום שאין לו קשר ישיר עם שום דבר שעסקתי בו לפרנסתי עד כה, ולראות מה ילד יום. בינתיים תחום הלימודים הזה, נראה מסקרן גם בתור דרך אישית. מפחיד ומושך כאחד, אבל אולי בסופו או במהלכו של תהליך הלמידה הזה, אוכל להשתמש בכלים שקיבלתי על מנת להתפתח מבחינה קרייריסטית וכלכלית ולא רק מבחינת התפתחות אישית.

וזה מחזיר אותנו לנושא של התעסוקה העצמאית.

כן, כרגע, אני שכירה במקום שאני מתעבת אותו, את אופן ההתנהלות שלו, את מדיניות החברה ואת האנשים עצמם שעובדים שם. זה דבר שפוגע בי מבחינה בריאותית. כבר לפני אלף שנים הרמב"ם אמר כי גוף ונפש מחוברים יחדיו.

את מתכוונת להישאר במקום הזה עד שתסיימי את לימודייך?

לא. אני רוצה לעזוב, לנוח מעט חודשים בבית, לעבור מספר טיפולים שהומלצו לי, לחזור מעט לכושר ספורטיבי, שחיה (שנזנחה לא פעם ולא פעמיים), טאי צ'י, ואז לחפש עבודה בסגנון אחר. משהו שהפעם לשם שינוי לא כרוך בהרבה שעות מחשב. הגיע הזמן, הן בבית והן בעבודה, לעזוב את המחשב ולעבור לעבוד ולחיות בצורה קצת אחרת.

אני מבינה מצורת ההתנסחות שלך שאת נזהרת מלנקוב בכוונות ממשיות.

כן, את יודעת, החיים זה מה שקורה לנו בזמן שאנו מתכננים תכניות.

אבל בכל זאת- עדיין לא ענית על שאלתי הראשונה.

אה, האם חשבתי פעם להיות עצמאית....כן (אני מחייכת), עכשיו אני חושבת.  

***

נשים עושות זאת למען עצמן