צמח בר

בפגישת המחזור אליה הלכתי בסופו של דבר (זה סיפור נפרד), היו מספר אנשים שרציתי להיפגש עימם.

היו כאלו שרציתי לסגור אתים מעגל- אחד ספציפי- ואיתו כבר נפגשתי הרבה לפני וקיבלתי את מה שרציתי גם מבלי לבקש מפורשות.

היו כאלו שרציתי לחדש איתם את הקשר כי זכרתי שהיה קו דומה שחיבר אותנו אז, וגם היום נראה כי שום דבר לא השתנה.
אמנם צמח בר, כתמיד היא- צמח בר, צומחת באיטיות מרובה, מגששת למצוא היכן האדמה הכי פוריה וטובה עבורה בכדי לצמוח, אבל אני מניחה, שצמח בר-שזו אני כמובן, תצליח לבנות מחדש שוב את הקשרים שאבדו אי אז.

היו כאלו שלא הגיעו, וחבל שכך, כי הייתי רוצה לשוחח איתם, ולראות מה עלה בגורלם.

היו כאלו שהגיעו ולא זיהיתי ולא הספקתי לשוחח איתם.

והיה אחד, שמאוד רציתי לפגוש, כי ראיתי לפי עמוד הפייסבוק שלו, ולפי האתר האישי שלו שהכיוון שאליו פנו חייו הוא האדם שאיתו אני צריכה לשוחח יותר מהכל. גם היינו חברים די טובים עוד אז, back than. והוא דווקא היה.

איתרתי אותו כבר בדקה הראשונה לכניסתי לאתר האירוע (דבר מפתיע לכשעצמו), הוא היה שם כמו חיכה לי, התיישבנו לשוחח, סיפרתי לו על כאבי הגב הנוראיים שלי (כבר למעלה משלושה שבועות אני מרותקת לבית), ועל כוונותיי לעזוב את העבודה, ועל הפחד הגדול שלי מלקום ולהגיד את זה- את המילה- להתפטר.

הוא שאל למה.

התפתלתי.

לא ידעתי מה לענות.

אני מפחדת אני מודה.

אני מפחדת מלהגיד את המילה.

הוא שאל למה, ולא וויתר.

למה אני מפחדת להתפטר.

למה החלטתי כבר מספר פעמים ובכל פעם דחיתי את עצמי ואת ביצוע ההחלטה שלי.

למה?

עניתי- אני מפחדת שיכעסו עליי. וביני לבין עצמי אני מודעת עד כמה התשובה הזו מגוחכת.

מה הם יעשו לך הוא שאל והקשה.

אני התפתלתי בחיפוש אחר התשובה הנכונה.

אח"כ ניגשו אלינו עוד אנשים, ואנחנו לא המשכנו את השיחה עד סופו של הערב. 

אבל צמח בר, כמו צמח בר, אמנם היא איטית בהבנת רגשותיה שלה, אבל בסופו של דבר היא מבינה.

יומיים שלושה עברו, וביני לבין עצמי פתרתי את החידה.

אני לא מפחדת שיכעסו עליי, מה כבר הם יכולים לעשות לי שעדיין לא נעשה.

מה שכן, אני מפחדת שישללו ממני את הפיצויים שאני מבקשת, פיצויים של שלוש שנות עבודה קשה (עבדות), אני מפחדת שלא יתנו לי את מכתב הפיטורים שאני מבקשת- וכך לא אוכל לחתום בלשכה. אני מפחדת שאצטרך לחפש עבודה, ואני מפחדת שאצטרך להתפשר על שכר עבודה.

לאחר שעניתי לעצמי, לפחות הפחדים והרתיעה שלי היו ברורים לי.

אחר כך נשארה העבודה העצמית ביני לביני- אוקיי, אם הם לא יתנו את המכתב והפיצויים, האם זו סיבה מספיק טובה להישאר שם?

לא, אין לי בשביל מה. יתירה מזו, אני גם סובלת שם נורא.

אז? מה הבעיה?

הדבר הנורא ביותר שיקרה- הוא שלא תקבלי את מה שאת רוצה וצריכה. מה יקרה אז?

אצטרך לחפש עבודה אחרת או הלוואה מאימא.

וזה כזה נורא?

לא ממש אבל פחות נוח.

וככה זה נוח?

לא.

אז מה נשאר לנו?

לקום ולעשות.

דמייני לעצמך עושה זאת.
בתנאים שלך, ובתנאים שלהם.
ציירי כל פרט ופרט בסצינה, אבל הניחי מקום לטעויות.
היזכרי בסצינה בחיים הכי קשה שהייתה לך והוסיפי לשם את התחושות שהיו לך אחרי שעברת אותה;
אני מנסה. אבל מרחוק ולאחור- אין לי סצינה שאני זוכרת אותה ככזו קשה שלא הצלחתי לעבור אותה (לא שחסרות לי סצינות קשות בחיים).

איך את מרגישה?

לא יודעת, זה לוקח לי זמן לדעת איך אני מרגישה.

חכי עוד רגע,
קחי נשימה עמוקה, עצמי עיניים-

עכשיו קומי ובצעי את ההחלטה שקיבלת.

*  *  *  *  *

ועכשיו אני אומרת לעצמי (והבנזוג מוסיף תבלינים משלו עצמו)-

את יכולה, את יכולה הרבה יותר משאת יודעת;

את מסוגלת, את יודעת שאת מסוגלת;

את חזקה, יותר משאי פעם חשבת על עצמך;

את מתאימה, לכל דבר שרק תרצי;

והבנזוג אומר- יש בך הרבה יותר משאת חושבת על עצמך.

את לא מעריכה את עצמך מספיק.

תני לעצמך את הקרדיט, וזה יחזיק.