צמח בר

כמה קל לדכא אותי ולהצניח את רוחי. כל כך קל לשבור את כנפיי ולגרום לי להרגיש מיואשת וחסרת תוחלת. בקלי קלות ניתן לגרום לפקפק בנכונות מעשיי.

עלובת נפש, מפוחדת מהאתמול ומהמחר, שבורת רוח וחשה כי עולמי קס עליי, אין מי שיסעד אותי, שיתמוך בי, שיתן לי כתף למשען וכל זה משום שאני בספק אם ביטוח לאומי יסכימו לקבל את תביעתי, ומכיוון שכך אני גם בטוחה שחברת הביטוח אף היא לא תסכים לשלם לי אבדן כושר עבודה.

את ה'לא' כבר נתתי לעצמי. בבעיטה גדולה וחזקה ועכשיו אני יושבת מכווצת ומפוחדת עם כאבי בטן, מלאה תהיות, ספקות ופחדים בקשר להמשך דרכי בחיים.

אני רוצה לחזור אחורה לתחילת החיים שלי ולתקן טעויות, לקחת פניות אחרות בהחלטות החיים.

אני כרגע שונאת את החיים שלי ושונאת את עצמי. כועסת על עצמי כל כך על כך שלא יכולתי להמשיך לעבוד כמו כולם בעבודה שאני לא סובלת, להסתפק במשכורת והתייחסות מזלזלת. למה לא יכולתי להשלים ולסיים את הלימודים באוניברסיטה. למה הייתי צריכה לזלזל מרוב כאב בלימודיי בתיכון, למה לא יכולתי למצוא עבודה שאשאר בה לאורך זמן. למה לא יכולתי למצוא עבודה שאמשיך לאהוב אותה ? למה לא יכולתי לקיים מסלול חיים רגיל?

למה הראש שלי מלא בחלומות בלתי אפשררים, למה אני לא עושה כלום בכדי לקדם את החלומות שלי, או לקדם את עצמי. למה רק אני לא מסתדרת במקום העבודה לאורך זמן, למה החיים לא מחייכים אליי?

למה אני לא רואה את חיוכם של החיים כלפיי?

אני יושבת בשמש, בפארק, מול האגם, השמש מאירה ורוח נעימה נושבת בשיערי, במים משכשכים להם עופות מים שונים (אפילו בהם אני מקנאה). שתי נשים עם עגלת תינוק יושבות לשפת האגם, על הדרך אנשים רצים, הולכים, צועדים, רוכבים על אופניים או על סגווי.

היונים האפורות מנקרות באדמה מחפשות זרעים, קריאות הציפורים נשמעות בין ענפי העצים ועל פני המים.

אם הייתי יודעת הייתי מביאה מצלמה, אבל מי ידע ולמען האמת המצלמה די כבדה לי.

שתי יונים מתקרבות אליי, שואלות אם יש לי משהו עבורן. לא ידעתי, לא תכננתי, אני מתנצלת בפניהם והן מפנות גבן אליי ונעלמות אל האופק בעיטנוז יוני.

שכשוך המים הזורמים מהווה מוזיקת רקע לקריאות הציפורים, הברווזים והאווזים, פה ושם אני רואה שחף. לפני כן עברה בשמים עדת ציפורים שחורות שלא זיהיתי את מראן ולא את קריאתן המוזרה, משק כנפי ציפור הטסה נמוך מעל פני המים, נהם הכביש המרוחק מתגלגל על פני המדשאות יחד עם הילדים המשחקים בכדור. ציפורים מצייצות, ברווזים מגעגעים, אווזים צווחים, שכשוך המים.

שמה חמה ונעימה, אני מורדיה את הצעיף שכיסה את צווארי.

טוב שהחלטתי לבוא לכאן במקום לנסוע לים. יש כאן קסם מסוג אחר.

גם אבא שלי אהב לבוא לכאן כשהיה בריא ויכול היה ללכת ברגל.

טוב שבאתי.

עכשיו אני יכולה לחזור לשחות ולהילחם בחיים עד רגע השבירה הבא.

אני צריכה לבטוח בעצמי, בתחושות הבטן שלי, בידיעה שלי של מה שנכון עבורי גם אם זה לא כמו כולם וגם אם זה נראה קשה יותר יותר משל כולם.

קשה לי להיות באותו מקום עבודה שאני לא אוהבת, לעשות עבודה שאינה לרוחי.

אני מאמינה, אני בטוחה שבעזרתם של המלאכים ששומרים עליי מלמעלה וגם מכאן, ובעזרתי שלי, אצליח לראות את האור, אצליח להגיע אל האור.