צמח בר

יום ראשון בבוקר בשבוע הראשון בשנה האזרחית החדשה.

הדבר הראשון שעשיתי היום (כמובן חוץ מלקום, לשטוף פנים ושיניים וכל שאר רצף הפעולות האמור להביא אותי לכלל התעוררות כלשהי) היה להגיע למיישר השיניים שלי ולהוריד את הגשר שעיטר את שיניי ועינה את פי ואת חוש הטעם שלי בשנה האחרונה.

זה בא לי בהפתעה גמורה. זה לא שלא ידעתי שאני כבר לקראת סיום, וכבר החלנו לבצע מספר פעולות אחרונות, זה פשוט שלא הייתי מודעת לכך שזה יהיה היום דווקא.

"איזה יופי", הרופא אמר כשהוא ראה אותי (יותר נכון את הפה שלי), "אני מוריד לך את הפלטה היום".

"עכשיו?!", שאלתי בתדהמה.

"כן", והתחיל לעבוד.

נשענתי לאחור בכיסא מחייכת בפה פעור לרווחה.

זה מוזר פתאום להרגיש את השיניים נוגעות בחיך הפנימי ולא ברזלים וחוטי תיל ששורטים ופוצעים אותי.

סוף כל סוף לאוכל שלי שוב יהיה טעם.

"זו הולכת להיות שנה מעניינת" שטפה אותי התחושה בעודי יושבת בכיסא הרופא.

"זו הולכת להיות שנה נפלאה", הרגשתי בעודי יושבת לספסל בעיר שעדיין לא לגמרי ערה בשעה עשר ושלושים בבוקר יום ראשון, של השבוע הראשון של השנה החדשה.