אתם מכירים את זה, שהקרנת סרט מסתיימת, ואתם פורצים בצחוק אדיר מרוב מבוכה כי משום מה לא הצלחתם להבין לאיזה שיא הגיע הסרט?
כמה רע יכול להיות סרט עם ניקול קידמן חשבתי לעצמי?
שכחתי שאת "עיניים עצומות לרווחה" לא ממש אהבתי.
"לידה" או משהו כזה שמו של הסרט.
הגעתי באיחור אופנתי של שתי דקות, אחרי תחילת הסרט, אפילו את הפירסומות החמצתי, כי אני וחברותיי העדפנו לשתות קפה דלוח בסניף של ארומה.
הסרט כמובן התחיל, ואנחנו נכנסנו, מצחקקות קלות.
ראיתי גשר באמצע פארק מכוסה ולבן, ולידת מים.
טוב בסיידר.
בחציו הראשון, הסרט מנסה להתיימר להיות ה"חוש השישי".
דא עקה שהוא לא מצליח להתרומם, ואפילו לא לסימני העקבות שמשאיר "החוש" בשלג עמוק.
בחלקו השני של הסרט מתחילה להתבהר התעלומה סו קולד.
חברתי ישבה במשך כל הסרט וחיכתה לשיא כלשהו.
אני ניסיתי להבין אולי יש מסר, משהו?!
הלללו, אי. טי. פון הום?!!!
נאדא.
לא מצאתי.
הסיום של הסרט, ברור מדי, ארוך מדי, ומיותר להחריד.
בעצם כל הסרט מיותר.
DON’T!!!
אבל, ניקול קידמן, עדיין יפה גם בשיער קצר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
