צמח בר

שעה אחרי שאנחנו חוזרים מהסופר וכבר כל המוצרים נמצאים במקומם על המדף (רובם בכולופן, לחלק מהם לא ימצא מקום במשך שבועות), אני מתחילה לעשות רשימת קניות חדשה. כל מה שהחסרתי מהרשימה בפעם הקודמת, כל מה ששכחתי להוסיף אליה, וכל מה שלא ראיתי/לא קניתי/לא היה.

יומיים לאחר שהזמנתי את רשימת הספרים באינטרנט וכבר נשלחה אליי הודעה במייל שההזמנה באיסוף, אריזה ומשלוח, אני מתחילה להוסיף לעגלת הקניות עוד ספרים.

ככה זה.

הרשימות עומדות, נבנות, גדלות וממתינות עד לרגע שבו אחליט שדי, זה הזמן הנכון לשלוח אותן אל החלל החיצון לביצוע הקניה.

הלוואי והיו לי רשימות נוספות כאלו שבכזו קלות- בלחיצת כפתור ממש אוכל להשתחרר מהן כל כך בקלות.

אני יכולה לעשות רשימה של דברים שהייתי רוצה לעשות אבל אני לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של מי שהייתי רוצה/יכולה להיות אבל אני לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של כל התחביבים שאני מונעת מעצמי ליהנות (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של כל הפוסטים והכתבות שאני כותבת בראשי אבל לא מפרסמת (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה של מקצועות וקריירות, שאליהם יכולתי לפנות, אבל לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות);

אני יכולה לעשות רשימה על רשימות (אני טובה בפנקסנות עצמית! אחלה מנהלת חשבונות);

אני יכולה לעשות רשימה של סיבות ותירוצים עבור כל אחד מהסעיפים שמופיעים למעלה- אבל גם זה לא (מכל מיני סיבות כאלו ואחרות).

האמת, עכשיו כשאני חושבת על כך- אם אעשה רשימה של כל הסיבות התירוצים העיכובים והעכבות שהיו בדרך משם לכאן, ולמה לא נעצרתי בנקודות מסוימות, ולמה כן עצרתי במקומות אחרים, ולמה בכלל נחסמתי (בכל המקומות), אם אעשה את הרשימה הזו אז :

א.      היא תהיה באורך הגלות, מזל שמעבד התמלילים סופג הכל;

ב.      אשתחרר מכל החסימות, העיכובים, העכבות, התירוצים, העיצורים והמעצורים.

אז למה אני לא עושה את זה?

כי אחרת על מה יהיה לי לבכות?

איך אבסס ואיך אנציח את הרגשת הלוזרית שלי?

משהו אחר אני לא יודעת להיות. מעולם לא הייתי ובקצב הנכחי, אין לי כוונות אמיתיות.

אני יודעת שזה נשמע כמו פוסט של מסכנות, ויכול להיות שכן זהו פוסט של מסכנות.

***

אחרי למעלה מארבעה חודשים של בטלה כפויה וכואבת, כאשר אני דואבת, הן נפשית והן גופנית, כשתחושת הערך העצמי שלי נמוכה, אפילו לכתוב באופן ציבורי אני כמעט ולא יכולה (מסיבות פנימיות לא ברורות), אני כמעט יכולה למצוא צידוק והצדקה לכך שאני סוג של כמעט מסכנה.

***

אני רוצה לכתוב יותר.

אני רוצה לכתוב יותר באופן ציבורי, אני רוצה לכתוב ליותר אנשים, אני רוצה להגיע ליותר אנשים. אני כבר לא רוצה להיות חבויה.

אני רוצה לקבל תהודה.

אבל: 

המחוייבות מפחידה אותי.

אם אכתוב בצורה קבועה, אצטרך להשקיע בישיבה מול מחשב יותר זמן, הן בכתיבה עצמה, הן בתגובות שאולי יהיו לי. ואז עולים הספקות:

• אני רוצה לשבת פחות מול מחשב.
• אני רוצה לעבוד יותר בחוץ, בשמש, או בעננים, באוויר בחוץ, ולא במשרד או בבית, להיות יותר בתנועה (בתנאי שמישהו ישלם לי את הדלק!)
• ואולי לא יהיה לי מה להגיד כל הזמן?
• ואולי אפאחד לא ירצה לקרוא אותי?
• מי אמר שאני כל כך טובה? אם הייתי כל כך טובה – היו מגלים אותי מזמן!

הפחדים הללו הם תירוצים – השאלה האמיתית היא- מה יקרה אם אתגלה כהצלחה – אפילו לא מסחררת, אבל הצלחה, כמה מחוייבת אוכל להיות? כמה אוכל למשוך ולהמשיך? ואולי כל זה יתגלה כעוד גחמה רגעית שלי? ואולי לא זה מה שבאמת אני רוצה?

כן אני יודעת שאני מתחבאת ולא דוחפת את עצמי, אבל בזה אני כל כך טובה. אני יודעת שמה שאני צריכה לעשות- במקום לחכות שמישהו ייתן לי במה, אני צריכה ליצור את הבמה בעצמי.

***

 חוט המחשבה נקטע לי, ובכלל אני לא יודעת איך לסיים את מה שהתחלתי לכתוב.

***

זהו פוסט אולי של מסכנות, אבל לא של רחמים עצמיים. מעין סוג של הגיגים ביני לביני שהחלטתי לשתף את הקוראים שלי (מי שעדיין קורא כאן).

זה לא פוסט אחד, אלא שניים כך זה נראה או חמישה. 

הרשימה ההיא עוד תגיע. גם זה של מה שהיתי רוצה ללמוד.

***

אני נוראה.

***

מישהו מצא כבל הנעה עצמית? אם לא, אז שימורי מוטיבציה יכולים לעזור כאן מאוד.