צמח בר

האמת שתכננתי בתחילה לצייר אותו, אולם זה הלך והתעכב. אין לי מושג אם העיכוב הזה חלק מכלוב הזכוכית שלי או משהו אחר.

אף אחד משני חדרי הילדים שהיו בבית הוריי לא היה שלי בכמה מובנים. בראש ובראשונה גם בתור ילדה, מעולם לא הרגשתי בבית בשום מקום ובטח ובטח שלא בבית הוריי. דבר שני- בחדר שבו ישנתי כילדה, אותו חלקתי עם אחי הצעיר ממני בחמש שנים, הריהוט שהיה מתוכנן לפני הזמנה אצל נגר- צבעו היה כחול- כי אחי מאוד אהב את הצבע וחוץ מזה זה גם צבע של בנים, ולבן – כי זה צבע נייטרלי. לי לא הייתה מילה בנושא. כמובן שהוריי לא התייעצו עם אף אחד מילדיהם בנושא הסגנון או טעמם האישי. החדר השני- הקטן יותר, שניתן לאחותי, נשלט ע"י הגוון הכתום עם עיטורים בצהוב ובחום, משהו מזעזע ביותר שעד היום קיים בחדר ההוא.

האמת שריהוט החדר שלי ושל אחי היה נבון, נכון ומדוייק. מיטת נוער בכל צד של החדר, מקבילות זו לזו, באמצע שטיח, שולחן כתיבה ארוך (ולבן) נמתח לאורך הקיר החיצוני, מעל לראשו של אחי אל הראש שלי. הפינה והצד שלי היו ליד ומתחת לחלון, כך שהרווחתי אור יום והשקפת עולם. הוא קיבל את הקרבה למדפי הספרים שכיסו את הקיר שמעל לשולחן הכתיבה ומסביב לחלון. המדפים הללו נבנו כך שיצליחו לשאת את כל הספרים שערמנו עליהם ואף יחזיקו מעמד ברעידות אדמה, כפי שאמנם קרה. מה שנותר חשוף מהקירות כוסה בארונות כחולים עד התקרה. במקום אחד לצד הדלת הפתוחה, שם בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית להעמיד ארון (לצערה של אימי) נתלה על הקיר שעון- כחול אף הוא כמובן. מתחתיו עמד מדי פעם אקווריום שהזכיר לנו את ניסיונותנו האומללים לגדל דגי נוי (פעם היה אפילו צב).

החדר המשותף יצר קשר חם וטוב בין שני הילדים שחמש שנים ומגדר הפרידו ביניהם (מי שמע אז על מגדר?). נהגנו לנהל שיחות ארוכות מתחת לשמיכות לאחר כיבוי האורות. אימי מספרת שהייתה נוהגת להקשיב לאותן שיחות מאחורי הדלת וליבה מתרחב בהנאה.

על מה לא שוחחנו, על רכיבה באופניים וסקטים, על משחקי הכדורגל בשכונה, ועל גולות וגוגואים, על המורות בבית הספר ועל שיעורי הבית ועל הספרים שקראנו באותו היום, דנו בשאלה האם יש אלוהים בשמים והאם זה כואב למות. שאלנו את עצמנו איך זה להיות בסירה קטנה בים סוער, דמיינו הרפתקאות, ויצאנו למלחמות חמושים בחרבות.

אחר כך התבגרנו, והשיחות הפכו מעט מגומגמות, אחותי הבכורה עזבה לצבא, והייתה מגיעה אחת לשלושה שבועות ואני בין לבין אותן יציאות אכלסתי את החדר שלה, נזהרת שלא לפגוע בפרטיות שלה, מנסה לבנות לעצמי קן פרטי משלי. אבל פרטיות הייתה מילה גסה בבית הוריי ובשם הדאגה ההורית- כל הגיגיי ומחשבותיי, כל מחשבותיי וכאביי נפרשו אל האור ובאו לכדי דיון פומבי.

אבל אני מקדימה את המאוחר, כי זה הגיע הרבה אחרי.