צמח בר

אחרי החתימה על ההסכם הלכנו לטייל בשדרה ליד. ניסיתי למצוא בתוכי הרגשה חגיגית או משהו כזה, אבל לא מצאתי ולו שביב של התרגשות או תחושה מיוחדת.

טיילנו במורד השדרה מביטים באנשים מסביבנו, בבתים הישנים המשופצים, בבניינים החדשים שניבנו סביבם. מדי פעם משכתי אותו משביל האופניים אם כי לא היו הרבה רוכבים ולא הייתה סכנה. השמש נגהה מבעד לעננים, והיום שהתחיל בבוקר שהיה גשום וקריר, הפך להיות בצהרים חמים ומאיר.

כשהגענו לצומת נכנסתי לחנות הגלידה וקניתי מנת ילדים. אחר כך המשכנו ברחוב, כמעט ולא משוחחים בננו. היינו רעבים, אולם למרות שחיכה לנו סיר מרק שהכנתי באותו הבוקר על הכיריים, לא רציתי לחזור הביתה מיד. רציתי לציין את היום הזה כמאורע ולא כסתם עוד אירוע. בסופו של דבר נכנסנו לאחת המסעדות הוותיקות יותר באזור והזמנו עסקית עבורי- סטייק רוקה וסלט ירקות קצוץ דק עם טחינה מעל, ועבורו – לזניה. היה טעים, אבל שוב, לא נפלנו מהכיסאות.

ההלכה בחזרה במעלה השדרה לכיוון הרכב שהשארנו בחניון ליד המשרד נמשכה בעיניי עד לאין קץ, הייתי כבר גמורה והוא היה תשוש. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע מנווטים דרכנו אל מחוץ לעיר, נתקלים בפקקי של אחר הצהריים. ישבנו באוטו, הוא עיין בחוברת סרטי הקולנוע שלקחתי ביום שישי כשהלכנו לראות את "נאום המלך" ואני מתופפת באצבעותיי על גלגל ההגה בחוסר מנוחה, מתמרנת בין אותם הנהגים שנדחפים אל הנתיב שלי במטרה להתקדם עוד שני מטר לפני הרמזור. הגענו הביתה ונפלנו שדודים למיטה. עוד יום כמעט רגיל.

האם כך זה צריך להיות?  

בתוך תוכי אני מחפשת את ההתרגשות.