צמח בר

...

בבית בו גדלנו לא לימדו אותנו להיות שאפתניים, ולא לימדו אותנו לרוץ קדימה. לימדו אותנו להיות טובים, להיות מה שנקרא- ערכיים. לעשות את מה שראוי לעשות. מין תפיסת עולם נאיבית של "חברתיות כוללת". אין דברים כאלה יותר. אולי בבית שאת בנית לתפארת זה קיים, אבל לא בשום מקום אחר. לכן קשה לנו בחברה המודרנית התחרותית, השאפתנית שתמיד רצה לכל מקום בכדי לסמן עוד V  בחגורה, אה, עשינו עוד משהו, ראינו עוד מקום, נסענו לעוד נקודה. אמנם תיבלו את סלט הערכים שעליהם גדלנו בחלומות של תפארת, עושר וחיים נוחים, ואם לא זה, אז לפחות של מנהלים גדולים שמעצבים את דעת הקהל. לצערנו (ולצער מי שגידל אותנו) הם לא ידעו ללמד אותנו איך להפוך את החלומות הללו למטבע קשה עובר לסוחר. האמת, שאף אחד מאיתנו באמת רוצה בכך.

וכך נותרנו עם החלומות אבל גם עם הערכיות; וזה מתנגש עם זה ברוב המקרים, שוב לצערנו הרב, כי הפכנו מתוסכלים מהקרב והניגוד בין החלמות שלנו שנמצאים בראש, לבין הערכיות שלנו שממלאה את ליבנו.

עד שלא ננקה את הראש מהחלומות ונקשיב ללב שלנו, לא נבריא לחלוטין ולא נהיה מאושרים אלא מתוסכלים ומאוכזבים וכועסים עד מאוד.

זה מאמץ לא קטן לעשות זאת. אני לא אומרת שזה קל, ואני מניחה שגם לאחר עבודת הניקיון הקשה שנעשה, ובינינו, מי באמת אוהב לנקות? אני אומרת שגם לאחר הניקיון הכרחי הזה, תמיד יצוץ איזה פירור של חלומות מיותרים ויפריע לנו בלכתנו בדרך של הלב, שאותה אנו אוהבים, ואליה אנו כמהים.

נסי להקשיב ללב שלך, נסי להבין את מה שהוא אומר. נכון, הראש אומר דברים אחרים, אבל ראי לאיזה תסכול ואכזבה וכאב הדברים שהראש אמר הובילו אותך. לפחות עכשיו נסי באמת ובכנות להקשיב ולעשות את הדברים שהלב שלך אומר. תראי לאן זה יקח אותך. ואני אומרת מראש, זו דרך ארוכה ולא קלה, אבל בסופה, את תמצאי את השמחה שחסרה לך, תמצאי מחדש את כל מה שאיבדת במהלך השנים.

תחזרי לצחוק, והרי הצחוק שלך כל כך יפה. תחזרי להיות מי שאת. מי שאת מתגעגעת אליה כל כך. 

אוהבת אותך. 

...

***

זה חלק ממכתב שכתבתי לאחותי, אבל באותה המידה יכולתי לכתוב אותו גם לעצמי.