צמח בר

יום רביעי, מוצאי חג שבועות תשע"א

החלונות והתריסים פתוחים, ערב אביבי מלטף אותנו.

"די כבר עם זה", מהקומה שמעלינו אני שומעת אותה צועקת (או אומרת בקול רם), "די כבר עם זה!, מה את חושבת שאני צריכה ללכת אחרייך?! היכנסי לחדר שלך השעה כבר שמונה". אני שומעת את הילדה פורצת בבכי מר. שוב.
היא גורמת לי לחשוב. יותר נכון להגיד היא שוב גורמת לי להרהר בנושא הורות יחידנית. זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על כך ומן הסתם לא הפעם האחרונה.

"תעשי ממנו ילד ואז תלכי" אמר אבי (שכבר ידע אז שהוא גוסס) בצורה לא אופיינית כשסיפרתי לו שאני רוצה להתגרש.
"לא ממנו" השבתי.

"אם תרצי, אני מוכן לתרום" אמרו שני חברים טובים שלי (כל אחד לחוד כמובן).

"תעשי ילד, כדי שיהיה איתך מישהו שיעזור לך, כדי שלא תהיי לבד כשתזדקני", אמרה גיסתי ההרה לפני מספר שבועות.

זו לא הפעם הראשונה שהשכנה צועקת על הילדה. אני שומעת את קולה המיוסר שמגיע לקצה יכולת הסבלנות שלו. היא צעירה ממני בכשנה או שנתיים ונראית כל כך עייפה מהמאבק המתמיד. כואב לי בכל פעם שאני שומעת את דו השיח הזה. כואב לי עליה, כואב לי על הילדה.

"אני מבינה על מה את מדברת", אמרה לי אימי לפני שנים, כשאמרתי לה שאין בכוונתי ללדת ילדים.

זה לא קל לגדל ילדים.
זה עוד יותר קשה לגדל אותם לבד. בין אם קיבלת את ההחלטה מראש, ובין אם הנסיבות הובילו לכך. הקושי בחוסר יכולת לחלוק את הרגעים הטובים ואת הרגעים הקשים, את הכאבים ואת השמחות. מאחר שאני מעולם לא וויתרתי על החלום של הולדת ילדים, מהסיבה הפשוטה שמעולם לא חלמתי כזה חלום, מקשה עליי עוד יותר להבין קוגנטיבית את הסיבות והמניעים שמביאים אדם יחיד או בודד להביא ילד לעולם. אני לא מבינה אבל מקבלת.