צמח בר

שוב אני בדיכאון. חשה בצורך להיכנס למיטה, להתעטף בשמיכה ולברוח מהעולם ומהטלפונים.  הבית מבולגן, אין לי כוחות לסדר. חשה כמו ההולנדי ההוא הקטן שתקע את האצבע שלו בחור החומה וחשב שזה יעזור לו מפני הגאות העולה ומאיימת להטביע אותו. מה הטעם בכלל להתאמץ? הרי מחר שוב הכל יראה נורא. מושכת את עצמי בכח להמשיך בפעולות יומיומיות סטנדרטיות אוטומטיות בלי מחשבה. ליבי לא כאן. למעשה ליבי לא נמצא בשום מקום בעולם.  

על השולחן נערמים החשבונות האישיים ,אני מביטה בהם חסרת אונים, קצרה ידי מלשלם אותם. את העבודה שאני רוצה בה כל כך- אני לא מקבלת, ואין בכוחי הנפשי לחזור לעשות את התפקידים שכבר עשיתי בעבר.
את צריכה לשחרר את הפחד ולהאמין בעצמך שאת ראויה לקבל את מה שאת רוצה, כך אומר לי המרצה שלי בשיעורי ההילינג. אם אני אומרת זאת לעצמי. בראש אני יודעת, אבל בלב בקושי מרגישה.

זו תקופה לא קלה. אני משתעלת ונחנקת. אני לחוצה. הכנפיים שלי מבקשת להפתח, להתפרש, אבל אני לכודה בכלוב שאותו עזרתי במו ידיי לבנות משחר ימיי. אני מנסה לדמיין את הכלוב. הוא בנוי משיש שחור וסורגי זהב. מה יקרה אם הסורגים יהפכו לעמודי מרשמלו בוורוד ולבן, והשיש השחור יהפוך לצמר סוכר לבן, אווירי, מתוק ורך?  אני נזכרת בהנזל וגרטל ומכשפת הממתקים.  

איך אצל האחים גרים ובכל שאר האגדות האחרות הסיף תמיד טוב למרות כל המוראות שבדרך.

ומה יהיה סופי?

אולי זה מסוג אותם ימים שאסור בהם לצאת מהמיטה בכלל.