לקראת סוף אוגוסט התקשרו מהפתוחה. בדיוק הייתי בדילמה איזה קורס לימודי חשקה נפשי לעשות השנה. הם רוצים שאחזור לסיים את התואר סופסוף. אחרי הפיאסקו של השנה הקודמת הייתי כנראה הרבה יותר מסתם מוכנה לקראת קורס תיאורטי ולא חווייתי כהלכתו.
הזמן שחלף בין ההרשמה מחדש ובין תחילת הקורס עבר בנעימים. חברות, קורס בצילום, חגים וריבים עם הבנזוג. בינתיים הגיעה המעטפה עם חומרי הלימוד מהאוניברסיטה. ספר עבה וגדול, מהסוג שהיינו שמים פעם בתור מעצור לדלת. עלעלתי בו, לא רק שהוא גדול וכבד עם מלאן דפים, גם הפונטים היו זערערים.
והחומר? מאז שעזבתי את האוניברסיטה הסדירה לא נגעתי בתחום וחומר הלימודים הזה, מה נחת עליי שהחלטתי בהבלחה של רגע לחזור ללמוד דווקא בתחום הזה? תמיד הרגשתי שהגעתי אליו רק בטעות, והפעם??? ישמרנו האל.
בינתיים העניינים בגזרת הבנזוג התחממו, אבל לא בכיוון הזוגיות, הסקס הפך להיות נדיר יותר ויותר, וגם זה שהיה לא היה ראוי לציון, היינו יותר עסוקים בצרכים של עצמנו מאשר זה בזו. אני לא מאשימה אפאחד. לשנינו היו ויש עדיין טענות צודקות שלא ידענו לפתור אותן ולהיפטר מהן כמו שצריך.
הגיע תאריך תחילת הסמסטר. שיעור ראשון, כהרגלי אני מגיעה ברגע האחרון (מוקדם למדי לשיטתי כמאחרת פתולוגית), כל הכיתה כבר ישובה, ממתינה. מתיישבת לצד השולחן הראשון שפנוי בטור האמצעי – בפעם האחרונה שישבתי במקום כזה, קפצתי כיתה, מה יקרה הפעם?
דקה אחרי שהתמקמתי נכנס אחריי גבר גבוה ומרשים. מממ... נראה איפה הוא מתכוון לשבת, בשיעור הבא אתמקם בנקודת תצפית.
להפתעתי הוא פנה אל שולחן המרצה ומתחיל להוציא מהתיק ספרים, ענייני, מתוקתק, מחברת מהוהה ושעון יד שאותו הוא מניח על השולחן.
אופס.... זה המרצה? הוא רחוק מלהראות כמו איש אקדמיה, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, הייתי נותנת לו איש שירות הבטחון, מישהו בדרגה גבוהה, פיקודי ומאוד מרשים, אבל, בעצם, בתחום הלימודים הזה, למה לא?
השיעור עבר עליי בניסיון להקשיב בלי לתת לדמיון שלי לשוטט למקומות אחרים, האיש רהוט, מרתק ובעל ידע רחב בתחום שלו, כפי שהייתי מצפה מכל אדם בתפקידו, גם החומר שהוא מעביר החל לעניין אותי בשנים האחרונות. אולם מדי פעם, במיוחד כשהתקרב אליי בשיטוטיו הבלתי נלאים לרוחב הכיתה, אני גלשתי בעיניי על גופו, רגליו הארוכות, זרועותיו השריריות, הכתפיים הרחבות, הישבן. הטישירט לא הסתירה מאומה, גם הג'ינס. אוח מה הייתי עושה לו. מחשבותי נדדו למקומות אחרים ולא קלטתי מאומה ממה שהסביר בכיתה.
כשנגמר השיעור, נשמתי לרווחה, שעור או לא שיעור, מרצה או לא מרצה, ידעתי מה הייתי רוצה לעשות לו,אילו. מזל שאני עדיין חיה בזוגיות, אחרת האתיקה שלו ושלי הייתה עומדת בסכנה, אמרתי לעצמי.
כשחזרתי מהשיעור הבייתה, המתינה לי השיחה, ללא כל קשר למרצה, הבנזוג החליט לפרום את קשריו איתי, ולהחזיר אותי למקום שממנו באתי.
בצער אמנם, אך לא ביגון קודר, עברתי שבוע של אריזת מטלטלין והעברת בתים.
שבוע אחרי, אני מגיעה לשיעור, לא זוכרת אפילו איך הוא נראה ומי בכל חשב עליו בשבוע המגעיל הזה?
נהייה פתאום חורף וגשום וקר. הוא מגיע לכיתה, פושט את הג'קט שעליו, נותר עם חולצה קצרה כהרגלו, שהפעם הייתה מעט יותר צפופה והבליטה אפילו עוד יותר את חמודותיו. תוך כי דיון ושיחה הוא מתחיל לגלות טיפין טיפין את עברו, מתי השתחרר מהצבא וכל מיני כאלו. זה נותן לי נקודת התייחסות, ואני לומדת כך כמה הוא קרוב לגילי. כבר לא מעוניינת לחטוף ילדים בעריסתם. ממשיכה לפנטז, מנסה לענות לעצמי על השאלה האם הוא נשוי ויודעת שלא יקרה כלום כל עוד הוא אני לומדת ומגישה עבודות בקורס שאותו הוא מעביר.
בינתיים אני רק מפנטזת, וכי מה עוד נותר לי לעשות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
