צמח בר

עברו כמעט ארבעה שבועות מאז הפרידה. לא שאני סופרת את הימים והדקות מאז, זה בא רק בכדי לציין את מסגרת הזמן של הפוסט הזה.

ממילא אפעם לא הייתי בסטטוס מערכת יחסים שם (שזה גם סימן קריאה בפני עצמו).

טוב, לא משנה, לא זה העניין. חצי דקה לאחר שהטלפונים נעשו (זה לקח כמה ימים, אבל למה הקטנוניות?) כבר עמדו לצידי כמה אבירים שלקחו על עצמם לעודד אותי בדרך היחידה שידעו- חיזור.כמובן שחיזורם נעם לי והחניף לאגו שלי, ובאיזשהו מקום גם לא הפתיע אותי. זה לא שאני נראית כל כך טוב, נהפוך הוא, אני באחת התקופות היותר שמנות ומוזנחות של חיי ובנוסף, גם בריאותית אני לא מציאה גדולה . אבל הם מעולם לא הצליחו להסתיר את התעניינותם בי. ואף אחד מהם לא משחק משחקים. לפחות לא בכוונה או בשלב הראשון.

שלוש השנים האחרונות היו אירוע מכונן בחיי. יותר מכל מגורים משותפים שחלקתי עם בני זוג בעבר (כולל נישואין), והיו כמה כאלו. אמנם, אני לא יושבת ומבכה את אבדן הזוגיות עימו, לכך הספיקו 6+ החודשים שקדמו לפרידה. אבל יש לי כאן הזדמנות לחשיבה עם עצמי, לסדר את הראש והתסרוקת. ולפני שאני צוללת ראש לריצה מחודשת ולמרדף אחר מערכת היחסים הבאה, החלטתי שאולי עדיף לעצור ולו לרגע, לקחת אוויר לנשימה ולברר ביני לבין עצמי מה אני רוצה.

כל הזמן עולה בראשי הסצינה מהסרט ההוא עם ג'וליה רוברטס וריצ'רץ' גיר. לא, לא "אישה יפה" (big Mistake, huge), אלא השני, זה שניסה
למחזר את ההצלחה, על הבחורה ההיא שתמיד הייתה בורחת מהחופה, ועל העיתונאי שבא לראיין אותה ועל הדרך התאהב בה אחת השאלות שהוא שאל אותה הייתה איך היא אוהבת את החביתה שלה, היא לא ידעה לענות לו.

אז כן, אני רוצה לדעת איך אני אוהבת את החביתה שלי, מבלי להתחשב בבן הזוג שיושב לצידי.

אחרי הפרידה לא הייתה לי ברירה אלא לעבור לגור בבית אימי. לא הייתי ערוכה לכך מראש, וגם כלכליתאין באפשרותי להחזיק בשכירות אפילו מרצפת, שלא נדבר על קניה. זה הבית שבו גדלתיוהתבגרתי, אבל זה לא הבית עבורי. זהמעולם לא היה. זה המקום שבו נוצרה "צמח בר".

עדיין לא מצאתי את המקום שבו אהיה בבית.

הגיע הזמן לבנות אותו בעצמי.

מדכא ככל שזה יהיה, אני יודעת שכאן ועכשיו אני צריכה לקחת את הזמן הזה לעצמי,
To  figure-out what I want to doin the rest of my life, with or without him, whomever he might be.

השעון הביולוגי שלי כבר לא מתקתק כמעט, וממילא אפעם לא שמעתי אותו, ובטח ובטח שלא התחשבתי בו, להקים משפחה וילדים מעולם לא רציתי. רציתי רק זוגיות. לא יותר מכך.ולמצוא את עצמי. לא כפועל יוצא של הזוגיות. לא כנספח של בנהזוג שלי, ולא כתוספת אלא את מי שאני אוהבת בעצמי.

אז מה אני מנסה להגיד?

אני מנסה למצוא מחדש את המילים שהדהדו בראשי כל כך יפות ומושלמות לפני כמה שעות.

עכשיו זה לא הזמן עבורי להיכנס מחדש לתוך מערכת יחסים כזו או אחרת, לא משנה מה הגדרתה (או חוסר הגדרתה). אני לא פנויה ולא בנויה לקשר חדש. לא משום שאני עדיין קשורה לישן, אלא משום שאני עדיין לא קשורה לעצמי עד הסוף, כמו ש"צריך".

עד אז אולי עדיף שאהיה לבד איזו תקופה.

***

הפוסט הזה לא מדבר רק על זוגיות, אלא על החיים שלי בכלל. 

***

ועוד תוספת:

זה לא שאני לא רוצה זוגיות.

אני רוצה.

מאוד. להתכרבל בתוכו, להאמין שזה לא יגמר גם בעוד כמה שנים, להתלחשש איתו, להתענג על ריחו ומגעו, לספר לו סיפורים של קירבה ואהבה. להתפנק עליו ואיתו.

אבל אני רוצה זוגיות מהמקום הנכון, השלם האמיתי. לא המקום הנכה שהייתי בו כל חיי.

אני מקווה שהפעם, אדע לעצור את הזוגיות הלא בריאה שידעתי עד כה לבחור, ולגלות את הבריאה, מהמקום המתאים והנכון עבורי שתחזיק מעמד עוד כמה שנים טובות בלי בעיות.