צמח בר

כועסת?

לא, לא במיוחד.

אז איך את מרגישה?

אני שואלת את עצמי מדי יום בחודש האחרון.

ממתינה לנפילה שהייתה אמורה לבוא ומבוששת.

כנראה שלא עיכלת עדיין.

לא, אני די משוכנעת שקלטתי כבר מההתחלה.

אני גם לא מסתובבת באיזה מין קיהיון חושים. להיפך- פתאום אני מרגישה, מריחה, צוחקת, נהנית. לא בהתרסה או בהבלטה. לא בקולי קולות. אין לי צורך להוכיח קבל עם ועדה ש"הנה אני יכולה", גם לא לעצמי.

הייתי אומרת שאני חוזרת לעצמי, רק שכבר מזמן איני יודעת היכן זה עצמי. או שמעולם לא ידעתי.

אני משערת שתקופת האבל החלה הרבה לפני הפרידה. בחודשים האחרונים זה היה פשוט רע, והזוגיות פשוט גססה. את המכה האחרונה, הניצחת, מכת המוות, הוא הנחית כשאמר תעזבי. לא רוצה יעוץ זוגי, ולא כלום.

אז הלכתי.

ועכשיו אני גרה אצל אמא שלי.

את ההתרוצצויות לא חסכתי לי, כי עדיין אני עושה אותן, עבורי ועבורה. לפחות היא מבשלת, ומכירה תודה, ושמחה. ולא מקבלת אותי כמובן מאליו, למרות שאני הרי הבת שלה.

זה לא קל לגור אצל אמא.

לא בגילי.

כבר יש לי את ההרגלים שלי, ואופן הדברים שאני אוהבת לעשות, והצורך שלי בשקט ובפרטיות. הבלאגן שלי. אבל במהלך השנים למדנו לכבד זו את נוכחותה של השנייה וכבר יש פחות עימותים. עדיין לא היה אפאחד בינתיים.

אבל בכל זאת ממלאה לוטו מדי פעם, כבר מבינה שלעולם לא אצליח להגיע לדירה משלי ללא הזכייה הגדולה.

חולמת על הפינה שתהיה שלי, שארהט אותה בריהוט שאני אוהבת, אשמע בה מוזיקה כשאני רוצה, ספרים מפוזרים בכל הבית, הבית שלי. המאורה שלי.

מקום להתחבא בו,

המקום לצמוח ממנו,

מקום לברוח אליו,

מקום לפרוח בו.

מקום שיהיה אני.