צמח בר

בדרך חזרה מהצפון, עברתי דרך הבית שלו.

ידעתי שהילדים , וגם הוא רוצים לראות אותי, ואמרתי שאם כבר אני מחוץ לבית , אז לא נורא, אעשה עוד סיבוב קטן.

דפקתי בדלת, והגדולה פתחה וקפצה עליי בחיבוק ענק שהביע הרבה געגוע ואהבה, אחריה המתין אחיה, שאמר לאבא שלו- אני לפניך, וקיבל תשובה ממני וממנו בו זמנית- תמיד.

החיבוק מאבא שלהם היה ארוך מתמשך והוא לא רצה להרפות.

הם עמדו להכין ארוחת צהרים-ערב, האמא שלו מגישה תמיד משהו בלתי אכיל בעליל- וזו מחמאה. על פי רוב זה גם גורם נזק לבריאות ולשיניים, יש לי הוכחה.

עזרתי לילד לאלתר משהו לארוחה (כלומר בישלתי), שיצאה מעולה (לא אכלתי, שמעתי את התגובות).

אחר שוחחתי עימו על ענייני בית הספר שלו, והחברה.

ולילדה עזרתי לעשות שיעורים במתמטיקה- ואחר התכוננו למבחן בהיסטוריה שהייתה לחוצה ממנו.

בינתיים האוכל על האש היה מוכן, והילד הגיש לכולם.

ואז הגיע אבא שלו להחזיר אותם ואני נסעתי הביתה.

ושם באוטו בדרך חזרה הביתה נלחצה הדמעה החוצה.

לא הגעגוע אליו, או לילדים, אלא לחלום הזוגיות, ולבית שנדמה היה לי שבניתי.

כמו הדמעה שירדה ביום שישי שעבר- לא עליו, על ההוא, האחר, אלא על הויתור על חלום הבורגנות, גם כאן, יש את הוויתור על החלום.חלום של זוגיות איתנה ויציבה.

ההתפכחות.

השבוע היה לי קשה בעבודה.

לראשונה אחרי חצי שנה.

קרה משהו שזרק אותי בחזרה למקום העבודה שלפניו, שם סבלתי משך שלוש שנים בסביבה מלחיצה, מאשימה ולא מפרגנת.

אותו דבר, ניער אותי מהאופוריה שהייתי מודעת אליה שליוותה אותי בחודשים האחרונים, מאז הפרידה. כאילו הסרתי מעליי עול של אחריות והפכתי להיות לפחות בהרגשה ילדה קטנה ללא מחויבות.  

ההתפכחות.

השבוע האחרון הביא אותי להבנה שכן, ירד מעליי עול אחריות קשה וכבד מנשוא, ונחתי עד כה, ונכון אני לא רוצה להיות גדולה, אבל מה לעשות אני כבר שם, ואני כבר גדולה והגיע הזמן להסתכל על תחנה הבאה שלי, להתחיל לבנות את הדרך אליה, להתכוונן לשם ולהגיד אני רוצה.

זו אולי לא תהיה התחנה האחרונה, אבל זו אחת התחנות שמזמן רציתי לעצור שם ולבדוק אותן.

ההתבגרות.

אם יש מישהו שלא מבין את הפוסט או את חלקו, זה לא נורא.

***

אבא תודה.