צמח בר

קשה.

קשה לי בעבודה.

לא שזו עבודה קשה, או מקום רע.

אבל לא אוהבת אותה. נגמרלי ממנה.

יש לי בוס נחמד, שרוט, ואפילו לא רע.

יש לי קולגה טובה.

אני לומדת להכיר כאן התנהגויות אחרות משאני מכירה, משהכרתי עד כה.

המקום הזה היה התיקון עבורי לעשרים וחמש שנות מקומות עבודה שסבלתי בהם.

ובכל זאת נגמר לי מכאן.

לא שלא ידעתי זאת כשנכנסתי לכאן.

אולי זה המשבר הנכחי והפחד לגלות שיש לי כאן חלק של אשמה. כי כרגיל אני מאשימה את עצמי בהכל- גם בשנות בצורת.

אבל זה לא הכל- זה היה הזרז הגדול שזירז אתהתחושה שכבר החלה לעלות עוד לפני כן.

בין אם זה השעמום וחוסר האהבה למקצוע/ לתחום, בין אם זה המקום, בין אם זה השכר הנמוך והתנאים המינימליים, ובין אם זו ההבנה שגם כאן שוב יצרתי יחסים של מטפלת-מטופל. נכון אני לא המטפלת היחידה, ולא בכל הוא זקוק לטיפול,אבל זו בהחלט תחושה מעיקה.

כבר לא מחייכת כשקמה בבוקר לעבודה, למעשה, הבוקר אפילו בכיתי במין תחושת כליאה, של דרך ללא מוצא. לא מרשה לעצמי לקום ולעזוב לפני שיפתר המשבר הנכחי למרות שמאוד רוצה.

שוב ושוב מכניסה עצמי לאותו מעגל, אולי הפעם אצלי לצאת ממנו מהר יותר.

פתאום אני נזכרת שוב ב"שינוי בחמישה פרקים"

אני בבית שלוש- שורה חמישית.

בתקווה להגיע בשלב ראשון לסוף הבית, ולהמשיך לבתים הבאים.

.1

אני הולך ברחוב

:במדרכה יש בור עמוק

.אני נופל לתוכו

.אני אבוד… אני חסר ישע

…אין זו אשמתי

.לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה

.2

.אני הולך באותו רחוב

:במדרכה יש בור עמוק

.אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו

.אני נופל לתוכו שוב

.אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן

.אבל אין זו אשמתי

.ושוב לוקח לי נצח לצאת

.3

.אני הולך באותו רחוב

:במדרכה יש בור עמוק

.אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל

:עיניי פקוחות

.אני יודע שהיכן אני

זוהי אשמתי.

.אני יוצא מיד

.4

.אני הולך באותו רחוב

:במדרכה יש בור עמוק

.אני עוקף אותו

.5

אני הולך ברחוב אחר

.מתוך "ספר המתים והחיים הטיבטי"