פעם עוד לפני שעברתי לגור איתו הספרים שלי היו כולם מסודרים בבית אחד.
ידעתי בדיוק איפה נמצא כל ספר בספריה, באיזה מדף, מה מיקומו במדף, ואילו ספרים
נמצאים משני צידיו.
זה לא עניין כל כך פשוט כשמודבר ביותר מאלף ספרים.
זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שהוא בלאגניסט מטבעו, אני מנחשת שמסיבות
נוירולוגיות, אבל לא אכנס לכךל עכשיו.
זה לא עניין כל כך פשוט לאדם שלא זוכר פנים של אנשים שהוא עבד איתם חדר ליד
חדר במשך שנים. אני משערת שהזכרון הויזואלי שלי נדפק אי שם במעלה שנות העשרים,
באיזו טראומה שחוויתי והדחקתי, אבל לא אכנס לכך עכשיו.
כשעברתי לגור איתו, מפאת חור מקום ומדפי רקחלק מהספרים עברו איתי אליו, וחלק
נותרו מאחור, ובכל פעם שהייתי מגיעה לבקר, הייתי נעצרת לידם מלטפת אותם במבטי ומעבירה
יד אוהבת ומתגעגעת.
במהלך שנות מגוריי איתו, הוספתי לרכוש עוד כך וכך ספרים.
לפני כחודשיים (ואו עוד כמה ימים כבר שלושה חודשים מאז), כשנפרדנו, ארזתי את
רובם לתוך ארגזי קרטון (תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב מסתם קרטונים), מן הסתם בסערת
נפש, והחילותי לשנע אותם, משם לכאן. לא את כל הספרים העברתי לכאן, חלק קטן ביותר
עדיין נותר שם. חלק מהארגזים פורקו בכדי למלא את המדפים הערומים חלקים שהביטו עליי
בעין שתומה. חלק מהארגזים, הונחו בצד, מפאת חוסר יכולת נפשית להתמודד עם סידורם
מחדש על המדפים.
חיפשתי לפני כחצי שעה ספר מסויים, וגיליתי שאני לא מוצאת אותו. הספרים היום
מונחים היום על המדף אולם בסדר אקראי, בין חדרים שונים וסיפריות שונות, לא לפי
לוגיקה ידועה וברורה לי.
לא מעוניינת לסדר אותם, לא כאן.
למה?
מאותה סיפבה שלוקח לי כל כך הרבה זמן לפרק אותם.
כי אני רוצה לעשות זאת בבית שלי.
ובינתיים עדיין לא מצאתי את הספר שחיפשתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
