אבא שלי לא לימד אותי שחמט כשהייתי ילדה.
את אחי כן, גם עם האחיינים שלי הוא ניסה לשחק.
לגבי אחותי הגדולה אין לי מושג, הייתי צעירה מדי.
ולא, זה לא הולך להיות עוד פוסט התבכיינות עצמית.
או שכן, לא יודעת מה יצא מזה בסופו של דבר (הרי הכל בסופו של דבר מתנקז אליי).
עד היום אני לא יודעת לשחק שחמט.
גם חישובים טקטים ואסטרטגיים אני לא מבינה.
לא יודעת מה להגיד ומתי, האם לשתוק או לגלות רק חלק מהקלפים, מה יצא לי אם
אומר כך, ומה יקרה אם אומר אחרת או אשמור זאת לאחר כך.
לא עוסקת בחישובים.
בגלל זה אני גם לא מבינה פוליטיקה.
בפוליטיקה רב הנסתר על הגלוי.
יש מהלכים וחישובים ותיכנונים, וצריך כל הזמן לשמור על חוק הכלים השלובים
ולנחש מה יעשה היריב/ ים אם אנקוט במהלך כזה, או מהלך אחר.
זה נורא מעייף להיות כל הזמן קשוב לכל מה שאומרים,
להבין אלו השלכות יש לכל מעשה,
ואיך משק כנפי פרפר בפריפריה הפוליטית, יכול לגרום להתפרצות הר געש, במרכז
הזירה של העסקנות.
ומכיוון שאני לא מבינה בתככנות פוליטית, ואין לי יכולת ויכוחית טובה, אני
מעדיפה לשמור את דעותיי לעצמי. כל כך לעצמי, עד כי לעיתים, אני עצמי לא יודעת מה
אני חושבת לגבי דבר כזה או אחר, שקורה בזירה.
מכיוון שכך, מתישהו ויתרתי על הידע בפרטים ובעובדות (הן ממילא מסולפות).
עכשיו, בתקופה האחרונה, אני מרגישה שמשהו חסר לי, אני צמאה לפרטים, שהתעלמתי
מהם במהלך השנים הן מסיבות מטומטמות של עבודה סביב השעון, והן מהתנהגות מטופשת של
בת יענה.
אז אני נוברת בכל מיני מקורות מידע, סובייקטיבים פחות ו/או יותר.
אבל עדיין לא מבינה.
מישהו יכול להסביר לי, על מה ולמה עובדי הרכבת שובתים, והאם זה טוב או רע
לישראלים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
