צמח בר

לפני שבוע, סיפרתי לפמה שהשארתי את השעון שלו בבית.

ושהוא עדיין לא שם לב.

השעון ההוא שקיבלתי בהשאלה מסוייגת בתאריך.

השעון שלו שכל כך אהבתי.

ואז סיפרתי בשקט על השעון הזה.

השעון שאהבתי, שכל כך התאים לי ליד. ולא בגלל שהיה עדין.

השעון שהיה אצלי לפני כמה שנים, למשך כמה שנים, ושהחזרתי לו.

השעון שחיפשתי שעון שכמוהו אוהב.

שכמוהו יתאים לי.

השעון שחלמתי כל הזמן שיחזור אליי, ואוכל לענוד אותו.

ואז אמרתי משהו שאני חושבת מעט הפתיע את פמה (למרות שלא אמרה מילה) – השעון הזה היה יותר מטבעת נישואין בשבילי.

השעון היה סמל לאהבתי אותו.

חלמתי עליו, עליו ועל השעון, חלמתי לחזור לשניהם.

חלמתי לחזור לענוד אותו, מעין סמל של שייכותי אליו.

הדבר החומרי שקושר אותי אליו.

מעולם לא הבנתי מה משמעותו של השעון, עד שסיפרתי בקול שקט ומהורהר על השעון.

ואז סיפרתי איך החזרתי אותו, כמה ימים לפני כן.

באותו בוקר אומלל אחרון שראיתי אותו. כבר עמדתי ללכת, כבר היה ענוד שוב על פרק ידי.

ואז בהחלטה של רגע, וללא התלבטויות, וללא חרטה, הורדתי אותו מעליי, הנחתי על השולחן, והלכתי.

ולא הבטתי לאחור.

לא הייתי צריכה להילחם בעצמי.

השעון שמשמעותו הייתה עבורי יותר מטבעת נישואין, שחלמתי לחזור אליו, הושאר מאחור.

וכך גם הוא.

היום בערב, לאחר שלא וויתר, והתקשר שוב, ושוב, דיברנו. בטלפון.

לא מקובל לעשות דברים כאלו בטלפון.

זה לא אישי מספיק, אבל הוא התעקש לדבר, ואני לא רציתי להיפגש איתו.

אז אמרתי לו, שאני לא יודעת איך הוא מגדיר את מה שבינינו, אבל זה לא מספיק לי, אני רוצה יותר, והוא לא יכול, לא מסוגל, לא רוצה לתת.

והוא אמר- למה לא מסוגל?

אולי לא רוצה, אולי לא יכול, אבל לא מסוגל?

ואני אמרתי, זו נגזרת של לא יכול, ולא רוצה.

והוא שאל, מה אני לא יכול לתת?

ועניתי- כבר אמרתי כמה פעמים. חום, אהבה, אינטימיות, משפחה.

טוב, אמר, תתקשרי אליי כשתהיה לך תשובה.

וניתקנו את השיחה.

ואני עמדתי, כולי רועדת, נשענת על המגב- ניקיון יסודי בבית, כבר אמרתי?

ושאלתי את עצמי, מה תשובה, מה?

והתקשרתי אליו לשאול, לאיזו תשובה הוא מחכה ממני?

אם כבר אני היא זו שצריכה לקבל תשובה.

טוב, סיים שוב את השיחה.

כשתרצי לדבר.

שלום, אמרתי, וניתקתי את השיחה.