צמח בר

האמת שכבר שנים אני חושדת.

לפני כן זה לא עמד על הפרק בכלל, מי בכלל חשב?
היועצת הפסיכולוגית בתיכון, שישבתי אצלה שעות ?
המורה לגרפולוגיה שלמדתי אצלה לפני עשר שנים?

אבל איפושהו לפני כשש שבע שנים, התחלתי לשאול את עצמי שאלות, ולהבין שיש לי בעיה.

אחר כך בא הפוסט / מבחן של חלי, שאמנם אינו מתודי, ובכלל הגעתי אליו במקרה, אבל המבחן הזה, שלא צלחתי את רובו חיזק אצלי את החשד.

ואז, ללא כל קשר, עשיתי לעצמי ביוזמתי איבחון תעסוקתי, ולאחר מכן, כשהפסיכולוגית התיישבה לכתוב את סיכום יום האבחון, היא התקשרה וניסתה להתנסח בעדינות – אני חושדת שיש לך את זה, האם אני יכולה לכתוב את זה בסיכום?

כן, עניתי לה, גם אני חושדת מזה זמן מה, את יכולה לכתוב. זה לא משנה.

אחר כך עברו שנים, שבהן נשאתי את החשד החצי מבוסס הזה.

החלפתי מקומות עבודה, החלפתי בני זוג, החלפתי מקומות מגורים, ניסתי לחזור להשלים לימודים לא פעם ולא פעמיים, היה לי רעש בראש, ולא הסתדרתי ביני לבין עצמי.

וכל הזמן הזה, האשמתי את עצמי בכך שהקפתי את עצמי חומות הכישלון ושאני סובלת מפחד בהצלחה, ופחד מכישלון ולכן איני מנסה, ואני זו שמכשילה את עצמי. האשמתי את הפסיכו שלי.

ולפני כמעט שנה הגעתי לעבודה חדשה, לא הרבה שעות (וכמעט בלי כסף), שלווה ונינוחה,אבל דורשת תשומת לב ודייקנות, והגהה. כפי שכבר לימדתי את עצמי, הקפתי את עצמי במנגנוני בטחון ובטיחות, להימנע מטעויות, או לפחות למזער אותן למינימום שבמינימום.

אבל פה ושם היו גליצ'ות ומעידות. כשהן היו קטנות עוד ניתן היה להחליק עליהן, אבל פתאום אחת נתגלתה, שגרמה להפסד כספי, בעיקבות עיכובים ביורוקרטיים, וכל זאת משום שמשמעות הההוראה שנתתי היה שונה, בגלל מילה אחת קטנה, שהחסרתי.

התחושה, החשד שוב החל לגאות, והפעם אמרתי לעצמי אני חייבת לבדוק, ולו רק עבור עצמי, גם אם לא יקרה כלום עם זה, וגם אם אין אפשרות לטפל בכך עכשיו.

ושוב עברו מספר חודשים, והייתה מעידה נוספת, שאמנם לא גרמה להפסדים כספיים, אבל הייתה בעייתית לא פחות.

ואז היא כתבה את הפוסט שלה, ותיארה בדייקנות כואבת את הניסיונות שלי בלימודים, ובאותו היום שקראתי אותה, הגיע עלון של קופת חולים עם כתבת אמצע המתארת עד כמה התופעה חובקת תחומי חיים, וכמה היא הוא יכולה להרוס כל דבר כמעט שבו נוגעים.

והתחלתי לזהות את עצמי בכל מקום, והתחלתי לבכות, וקבעתי לי תור לנוירולוג.

והיום בהתחלת הפגישה הוא ניסה לרפות את ידיי, ודיבר על האיבחון שעולה כסף ובכלל אינו בסל הבריאות, ולמה בכלל אני חושדת שאני סובלת מזה.

ופרשתי בפניו את ראשי הפרקים של חיי.

את חוסר היכולת שלי להחזיק מקום עבודה אחד ויציב לאור שנים;

את חוסר היכולת שלי להתמיד במערכות זוגיות רצופות וקבועות;

את חוסר היכולת שלי להתרכז ולכתוב עבודות ולסיים את התואר הראשון המזורגג שמחכה לי כבר למעלה מעשרים שנים;

את חוסר היכולת שלי להבין כשמקריאים לי;

את פיספוסי המילים וחוסר היכולת להגיה;

את זה שאני קוראת מאמר בחדר אחד, אבל שומעת על מה מדברים בטלפון בחדר שני;

והוא שאל על הנהיגה שלי וסיפרתי לו על הזיגוזגים בכבישים, ואת זה שלפעמים אני לא רואה את הרמזורים.

ואיך נראה הבית שלי- ואמרתי לו שאני בלאגניסטית ברמות מטורפות;

ותוך כדי בכיתי והוא השיט לי את קופסת הממחטות שעל השולחן שלו ואמר, זה נועד לאנשים כמוך שסובלים.

ושאל- האם את עונה עוד לפני שסיימו לשאול את השאלה? האם את קוטעת אנשים באמצע משפט?

ואני בוחקת וצוכה ואומרת לו, אני שונאת שעושים לי את זה, ואני עושה זאת לאחרים.

ועוד הוא שאל- האם את מאחרת, ואני מגחכת ואומרת לו- המשפחה והחברים שלי יודעים לקבוע איתי חצי שעה מוקדם יותר, כי אם לא אני מגיעה שעה וחצי אחרי הזמן.

ואז שאל: איפה הייתה ארבעים שנה? למה חיכית כל כך הרבה זמן?

משכתי בכתפיי, כשהייתי ילדה מי חשב על כך, ואחר כך לא הבנתי את הצורך.

וכששאלתי איפה אני מול כלל האוכלוסיה אמר שכארבעה עד חמישה אחוז בכלל האוכלוסיה סובלים מהפרעות קשב וריכוז.

ושאלתי "בסולם של אחד עד עשר, עד כמה ההפרעה שלי חמורה?",

ענה, בינוני פלוס עד גבוה. בין שמונה לתשע. ושתביני, אנשים שסובלים מהפרעה ברמה גבוהה, נמצאים במקומות אחרים, ואני חושבת על בתי חולים סגורים, והוא המשיך ואמר- בדרך כלל אנשים כאלו נמצאים בבתי כלא, כי הם מפרים את החוקים שם אחוז של אנשים עם זה מגיע ל 40% . אבל את ילדה טובה את לא מפרה חוקים.

המשכנו עוד לדבר, והוא הוציא את המרשם, ואומר, בואי נבדוק את המינון הזה עלייך. תתקשרי אליי בעוד כמה ימים וספרי לי איך הכדור משפיע עלייך.

שאלתי אותו בפליאה- אתה לא שולח אותי לאיבחון?

לא, הוא אמר, עם סיפור החיים שלך, אין לי צורך לאבחן אותך.

תרגישי טוב.

תודה.