צמח בר

אז לפני שאתחיל לארוז לקראת הסופ"ש, אולי כדאי שאכתוב קצת את קורות יום האתמול.

הפעם הראשונה שלקחתי קונצרטה.

מאחר שאני מודעת לעצמי כל הזמן, ויותר מדי יש אומרים, בחנתי כל צעד וצעד שאותו עשיתי ולא יכולתי להגיד באופן חד משמעי שאכן הכדור הוורוד השפיע.

אבל כן, יצאתי רבע שעה לפני הזמן שאני יוצאת בדרך כלל, והגעתי בזמן (היינו, איחרתי לעבודה עד כה), על הכביש מעט זגזגתי, אבל טוב נו, זה היה מתבקש בין בני ברק לגהה.

בצהרים הספקתי לריב עם הבוס, או יותר נכון, הוא רב איתי, אבל אני לא בטוחה אם זה קשור אבל מה שבטוח שזה די הסעיר את רוחי לשך כמה שעות.

בערב, שוב הצלחתי לצאת מהבית רגועה ושלווה, ואף להגיע לפגישה לפני הזמן.

תיאבון? כן, לא אכלתי כל היום, אבל איני יכולה לדעת האם זה שייך.

נחכה לימים הקרובים לראות איך אני מתנהלת.

הדאגה של אמא שלי היא בשאלה האם התרופות פסיכוטיות, האם המופרעות שלי פסיכוטית, "את לא היפראקטיבית, היא אומרת, את יכולה להגיד לרופא שאני אמרתי", היא קובעת נחרצות.

ולרגע אני מתרגזת, היא מתעסקת בטפל, באיך זה נראה, או יותר נכון להגיד עד כמה זה נורא, המופרעות שלי.

אני מנסה להסביר לה עד כמה ההפרעה הזו משפיעה על כל תחומי החיים, ואיפושהו נתקלת באזלת ידי.

היא גורמת לי הרגשה שמה שחשוב לה הם הדברים הפחות חשובים בעיניי, אבל אני מניחה לזה. אין לי חשק להתעצבן עליה, וגם לא מגיע לה. היא מה שהיא. מספיק קשה לה הידיעה שזה גנטי.

זהו, בקצרנות אבל עם תחושה טובה. אני הולכת לארוז את המצלמה.

אולי מעכשיו אצליח להושיב את הישבן העסיסי שלי ולסיים לתרגם את הספר שמחכה לי על שולחן העבודה (בפועל, לא במחשב) כבר כמה חודשים, ולכתוב עוד כמה סיפורים שמחכים בפאתי מוחי שאארוז אותם במילים ואשלח אותם לאוויר העולם.

וכמו שאבא שלי ז"ל היה אומר "יהיה בסדר".