צמח בר

באמת שהתכוונתי לכתוב מדי יום על ההשפעות של התרופה (קונצרטה 54מ"ג) עליי. באמת.

וכתבתי לאחר היום הראשון.

אבל זה היה ביום חמישי, ואחר כך בא הסופ"ש שהיה מאוד אינטנסיבי ומעייף  ובכלל לא הייתי בבית ובלי מחשב לכתוב.

ובראשון שני הייתי מאוד עייפה והייתי עסוקה יותר בלהוריד ולעבור על התמונות של הסופ"ש ולא הגעתי לכתיבה.

אז אני לא יודעת להגיד באמת מהן ההשפעות של התרופה עליי.

אני כן יכולה לספר על תחושות.

על כך, שבנהיגה אני כבר פחות מזגזגת על כביש, אבל שלוש או ארבע השעות הראשונות של היום, עוברות עליי במין בלבול, או אובדן עשתונות במין ידיעה שאני מפספסת או שוכחת משהו, אבל לא יודעת מה. בעבר, אפילו לא ידעתי ששכחתי, עד שעברתי על התזכורות והיומנים שעשיתי לעצמי. אני כבר לא יודעת מה יותר טוב. חוסר הזיכרון הידיעה המוחלטים, או הידיעה שיש משהו שאני צריכה לזכור אבל שכחתי מהו.

בהמשך היום המצב משתפר. עדיין חסרת מנוחה, עדיין קופצת מנושא לנושא בעבודה, מתפרצת לדבריהם של אחרים (זה רע במיוחד כשזה עם הבוס), נעזרת יותר מתמיד במנגנוני האבטחה, עדיין מפקששת דברים פה ושם, אבל יותר יציבה בתשומת הלב שאני מקדישה לדברים. יותר מרוכזת. יותר סבלנית.

במהלך סופהשבוע הייתה לי מעט יותר סבלנות לתכנן את הצילום, לבדוק את הפרמטרים,את הקומפוזיציה והאור, לא סתם ככה לירות באפילה כי אין לי סבלנות.

בערב, מול המחשב יותר קל לי. לבדוק צילומים שלי, לבחור אותם, לעבד אותם, דבר ש"התעצלתי" לעשותו עד כה.

אני עם מעט יותר מוטיבציה, פחות "עצלנות" , משהו בתוכי דוחק בי לסיים דברים שהתחלתי. דברים שיכולים היו להיות פתוחים חודשים בלי שאטפל בהם.

שאלתי חברה האם ההשפעה מצטברת או נקודתית.

נקודתית היא אמרה.

המינון שקיבלתי, להערכתי, לא מתאים לי. אני חושבת שאני צריכה משהו יותר גבוה.

מנסה שלא לבכות את העבר ואפילו לא לנתח אותו ובמיוחד לא להתבחבש איתו, אבל עולים בי כל כך הרבה זיכרונות של דברים שעשיתי או לא, ואני מבינה, שזה מקור הבעיה.

את הדוח של מכון התעסוקה לא מצאתי (חלק מהתופעות של ההפרעה), גם המכון לא מצא, זה היה ב- 2006 והם לא שומרים חומרים כל כך הרבה שנים אחורה. אני מקווה שהרופא לא ידרוש שאעשה אבחון חיצוני נוסף. זה כרוך בעלות כספית שאין באפשרותי.

זהו בינתיים, עד הדו"ח הבא.

****

רקוויאם זה מזמור מספד למשהו שהוא מת, לא?

למה ישראבלוג מגדירים את הנושא החם כרקוויאם?

מה, לא תהיה יותר אהבה בעולם?

אני זוכרת את הפעם הראשונה שארז ביקש ממני לכתוב לפרוייקט, מאוד הופתעתי.

לא ידעתי שהוא מכיר את הבלוג שלי.

לא הייתי בטוחה שבכלל אוכל לכתוב דבר כזה כי באותה שנה באמת הייתי עצובה.

אבל הצלחתי לכתוב משהו, והצטרפתי לפרוייקט.

אולי בקריאה ראשונה הפוסט הנכחי לא נקרא כשיר הלל לאהבה,

אבל כן, הוא חלק המסע שלי בדרך לאהבה, האהבה שלי את עצמי.

הקבלה שלי את עצמי.

ההבנה.

שיהיה לכולם ים של אהבה, בראש ובראשונה לעצמכם מעצמכם, רק כך תדאגו לסביבה.