צמח בר

שני כדורים ביום, החל מהיום.

המרשמים הגיעו אתמול, ועד אתמול הספיקו לי הכדורים עם המינון הנמוך יותר, וזאת משום שלא לקחתי בסופ"ש הארוך.

אני לא מרגישה שינוי משמעותי מאתמול להיום.

אולי אם הייתי לוקחת ישר מההתחלה את המינון הגבוה יותר הייתי מרגישה את ההבדל החד.

לפני כמה ימים, כשסיפרתי לאחי על כך, על ההפרעה שלי, הוא לא ממש הופתע, תיארתי לו את חוסר היכולת שלי להתרכז, והוא אמר שגם לו יש את זה. כשהמשכתי לתאר הוא הקשיב בפנים חתומות. היה לו קשה עם כך שהרופא לא שלח אותי לאיבחון. "אני לא אוהב שרופאים חושבים שהם יודעים את הכל" הוא נבח, ויש לו קול רועם ומצמית בטחון עמצמי רעוע כמו שלי.

הבטתי בו ואמרתי, "אבל במקרה שלי הוא צודק, ושנינו יודעים זאת"

אחר כך הוא שאל, "אם כך, איך הצלחת לעבור את הפסיכומטרי בציונים גבוהים?"

"תאר לעצמך איזה ציונים הייתי מקבלת אילו..." עניתי, ולא המשכתי. הוא לא הוסיף לדבר על כך.

היום כשסיפרתי על כך לגיסתי- אישתו, היא הגיבה "למה אני לא מופתעת?"

גם חברה אחרת ענתה בסגנון הזה, "אני לא מופתעת," הוא אמרה לי, "אתה רוצה לאמר לי שלא ידעת על כך?"

"חשדתי", עניתי, "אבל לא תיארתי לעצמי כמה זה חמור וחובק את כל תחומי החיים".

בינתיים הבוס קרא לי לשיחה ואמר שאם המצב לא ישתפר, אני צריכה לשקול את המשך צעדיי. הוא לא ביטא מפורשות את הכוונה, אבל בינינו, הוא לא היה צריך. הסברתי לו את מצבי, וסיפרתי לו שהתחלתי לקחת את הכדורים משום שאני רואה את המקרים שעליהם הוא דיבר בחומרה גדולה עוד יותר ממנו. השיחה איתו הסתיימה בניסיון נוסף שלו לשכנע אותי לפנות לפתרונות משלימים (הוא טבעוני-פירותי).

בשיחה ההיא עם אחי, הוא שאל- "נו ואיך את מרגישה עם הכדורים?"

"יותר ברורה, כמו הפוקוס של המצלמה לא היה ממוקד ועכשיו הוא מתפקס."

כשניסיתי להסביר זאת למדקרת שאני פוגשת אחת לכמה שבועות, חזרתי על המשל של הערפל, ועוד לפני שסיימתי את המשפט היא הבינה את מה שלא הצלחתי להעביר לאנשים אחרים, והשלימה במקומי את המשפט באומרה- "לפני כן לא ידעת שזה בכלל מעורפל..."

דווקא הדברים הקטנים, שלכאורה לא ממש בולטים או נראים, אותם אני הכי מרגישה. כמו הנהיגה שתמיד אהבתי, ודווקא את החוויה הזו חששתי לאבד, עכשיו אני פחות חסרת מנוחה בפקקים, פחות קופצת בין נתיבים, פחות מעייפת ופחות מתעייפת, ועדיין נהנית לנהוג.

יותר קל לי להביע רעיונות, להשלים משפטים. זה לא שהייתי אי פעם חסרת יכולת מילולית, או חסרת אוצר מילים, אלא שלעיתים מאוד מזומנות מצאתי עצמי לא מסוגלת להביע ולהסביר רעיון שעלה בראשי, מגמגמת בולעת ולא מסיימת משפטים ובסופו של דברים נכנעת ומוותר.

עכשיו מוצאת עצמי, מסבירה פסקאות שלמות, ועוד ברהיטות. 

האנגלית שלי טובה, בקריאה ובכתיבה ברמה של לתרגם מסמכים ולא רק תגובות עילגות בפייסבוק. אבל הדיבור, אולי משום חוסר תרגול, לא היה משהו. היום שוחחתי עם אחד הספקים בחו"ל, והנחתי את שפופרת הטלפון בתחושה שהצלחתי לאמר בלי להרגיש צורך למהר ולהשלים את המשפט, בשקט, בבירור וברהיטות את כל מה שהיה לי לאמר (ועוד איך היה לי מה להגיד כי נזפתי בו).

לאט הבית מתחיל להיות מעט יותר מסודר, ומטלות קטנות שחיכו חודשים כבר מונחות בצד עשויות ומטופלות.

לאט, לאט, אחת אחת, יקח לי זמן לסדר את מה שלא עשיתי שנים.

זו רק ההתחלה אני יודעת. אבל זו התחלה שגורמת לי להרגיש טוב.

זה לא שהשתניתי והפסקתי להיות אני עצמי.

אני אותה אחת, אבל ברורה יותר לעצמי ובהמשך אולי גם לאחרים.

ותופעות הלוואי, תשאלו?

איימו בכאב ראש, זה עדיין לא קרה, בחילות וסחרחורות, גם הן אינן.

ואבדן התיאבון?

לא יודעת אם זה אבדן תיאבון, כי כשמגיע זמן ארוחת הצהרים, אני אכן רעבה, אבל בין לבין, אני לא צריכה, ואפילו יכולה לשכוח (אני?! לשכוח דבר כזה??! שומו שמיים!), שהגיע הזמן לאכול.

אולי בעבר אכלתי בגלל הקוצים בישבן וחוסר המנוחה, והשיעמום, והצורך להעסיק את עצמי או את הפה שלי. אבל היום כשקמתי אחרי שש שעות עבודה במשרד, נזכרתי שלא היה לי צורך להסתובב בגינה, או לבקר את גורי החתולים (הם למסירה, מישהו מעוניין?) נזכרתי שבכלל שכחתי מהעוגיות של איקאה שיש לי בשידה (השוקולד תפוז שלהם מעולה!!!).

בכל מקרה התוצאה של השבועות האחרונים, שאני בגרם וחצי פחות נפוחה.

והעתיד?

אין לי מושג מה יקרה, אבל כמעט לראשונה בחיי כמעט אופטימית אופטימית (כל כך מפחדת לאמר את זה בריש גליי).

ושמחה.

אבל זה היה עוד לפני הכדורים- זותומרת השימחה.

המדקרת שלי יכולה להעיד על כך.

האופטימיות הגיעה עם ההכרה והידיעה בבעיה.

ועם הכדורים, הגיעה גם האמונה.

***