צמח בר

יש לי הרבה מה לכתוב. אני יכולה לכתוב עוד דו"ח התמודדות שלי עם הקונצרטה, והפעם עם תופעות הלוואי.

אני יכולה לכתוב על אחד הספרים האחרונים שקראתי (אני מניחה שתיאבון הקריאה שחזר- זה חלק מתופעות הלוואי);

אני יכולה לכתוב על האקס שגרם משום מה לזוג חברים משותף להבין שהוא ואני חזרנו להיות ביחד.

ויש לי הרבה מה לכתוב על שנאת הזרים שתקפה כגל צונאמי את מדינת ישראל.

מדינת ישראל, שקמה על תוצאות שנאת זרים לעמה שלה, ונשבעה כי שוב זה לא יקרה.

מדינת ישראל, שמסתבר כי עקרונות ההומאניות הינן מסתבר בגדר המלצה בלבד, סיסמאות ריקות מתוכן.

תושבי מדינת ישראל ששכחו מה אירע לאבותיהם, לא רק באירופה האנטישמית, אלא גם בארצות ערב (מישהו אמר פרהוד?), ועושים לשכניהם מה ששנוא עליהם.

אבל אם להיות כנה ביני לבין עצמי, הם לא אשמים. מזה זמן רב מנתוקת מדינת ישראל ותושביה מערש מוצאם, מהסיבות לקיומה של המדינה שאמורה להגן עליהם.

שנאת זרים.

המונח מזכיר לי את לימודי ההיסטוריה שלי. הפוגרומים ברוסיה הצארית, שנות ה- 30 של המאה ה- 20, בגרמניה שהופכת להיות נאצית, הפרהוד בעירק בשנות הארבעים.

העם שלנו חווה שינאת זרים לא פעם ולא פעמיים, מהצד הלא נכון שלו (היש לרגש הזה צד נכון?), ובכל זאת, לא מכיר בציווי, "את השנוא עליך, אל תעשה לחברך", בין אם הוא נולד לעם היהודי, ובין אם לאו.

לפני שהיו הסודנים, והאריתראים, היו האתיופים, הרוסים- העולים החדשים, ש"זכו" להרבה מאוד אהבה מתושביה הוותיקים של המדינה ההומאנית, ולפניהם היו אלו העולים מארצות ערב ובראשם יוצאי מרוקו. לפני כן, היו אלו התימנים שהתקבלו בזלזול (עוד לפני קום המדינה).

זהו עם שמתיימר להיות בעל עקרונות אהבה וקבלה של חמלה ונתינה. זהו לאום שאמור היה – לפי ההבטחה האלוהית- להיות "אור לגויים".

אני לא רואה עדויות לכך בשטח.

נראה לי שהעכברים הלבנים נכשלו בניסוי.

אולי צריך לבנות ניסוי נוסף בכדי לגלות מה לא צלח בדרך, ולהשמיד את הניסוי הנכחי.

כאב לי היום כשהקשבתי לרדיו ושמעתי ראיונות עם תושבי ירושלים ששלחו את הפליטים ואת העובדים הזרים (שבאו בכדי לעבוד בעיסוקים שאינם מכבודנו היהודים-הישראלים) ואת העולים האתיופים- הם שלחו את כל אלו לחיות באקווריום בדרום הארץ, והצדיקו מעשה נפשע כמו נסיון שריפת בניין בו מתגוררים עובדים זרים על יושביו.

אולי הייתה טעות במשרד הרישום שמה למעלה, ולא באמת נועדנו להיות עם סגולה?