צמח בר

את בורחת מהבכי, 

כמו ברחת מהדממה.

מציתה עוד סיגריה מנטלית,

ומוחטת את קודמתה.

עינייך נפוחות מדמעות המחפשות את דרכי המילוט מעצמן,

גרונך נפוח ממילים שלא בחרת את ייעודן,

ליבך חנוק ברגשות שלא שיחררת לאוויר העולם

ורגלייך חלושות מריצה שלא הגיעה ליעדה.

את ישנה כאן, אבל כאן זה לא ביתך.

מעולם לא היה לך בית, וכבר עייפת מנדודייך.

את עצמך פיזרת לבלי הכר,

בכל פינות העיר שרויה פיסה ממך.

נאחזת בשאריות עצמיותך,

כמו טובע הנצמד לקליפת העץ

בתקווה קלושה שיצליח להגיע הפעם

אל חוף השכחה.

נעמדת אל מול החלון

מביטה אל העיר שלא נמה.

בחלונות משתקפים פנסי המכוניות,

עוברות ולא שבות ואת איתן

קוראת לאווזים ששבו לארצות הצפון.

איספי את עצמך אלייך,

את אומרת לעצמך בלחישה יבשה,

איספי את עצמך אלייך

ובואי.

אני כאן.