צמח בר

כבר עשיתי עידכון תכנה למחשב שמשום מה לקח שעה וחצי, ואחר כך העברתי את כל השירים שיש לי על הסלולרי אל כרטיס הזיכרון שלו, כי הוא כבר היה חנוק, ועוד מעט, אבדוק גם את חבילת האופיס שלי, כי משום מה הבודק איות לא עובד כמו שצריך, זה לוקח שעות הדברים הללו.

את המטלות שאני צריכה להגיש בקורס קיבלתי בתחילת השבוע. הצצתי בהן, ההיסטריה שלי לא הייתה במקומה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי כשקראתי את השאלות, אה, את זה אני יודעת, ואה זה לא תהיה שום בעיה. היום הבנתי שלראשונה בחיי אני לא רואה חושך בעיניים כשאני קוראת את השאלות בפעם הראשונה כמו שקרה לי עד כה במבחנים ובמטלות.

התחלתי לקרוא את החומר, אמנם קראתי אותו לפני כחצי שנה, אולם אז לא זכרתי אותו ובכלל הוא היה לי קשה לקליטה. היום אני מגלה שלא רק שאני זוכרת, זה גם נורא קליט.

החיים עם הכדורים.

***

אני יושבת בוהה בפייסבוק. חושבת אולי להעלות תמונה.

לא בא לי.

אני רוצה שיראו תמונות שלי ויתפעלו, אבל לא בא לי לשמוע/ לקרוא שמישהו יגיד לי- היית צריכה לעשות ככה או כזה. את זה אני מספיק עושה לעצמי.

***

אני עייפה.

***

השבוע השגחתי על האחיינית שלי – זו בת העשרה חודשים. היא מקסימה. לא יפה, אם אפשר שתינוק לא יהיה יפה, אבל יש בה קסם שגורם לכל אדם ששוהה עימה ולו מעט, להתאהב בה מעל הראש. החיוך שלה, שמחת החיים, הרוגע, חבילה קטנה של אושר.

חוץ מזה אני חושבת שהיא ילדה מבריקה.

אולי אני דודה לא אובייטיבית, אבל אין על הילדה הזו, אין.

נתתי לה להסתובב בבית, צוחקת, שרה ומעסיקה את עצמה. אני רק הבטתי בה, ועזרתי לה רק כשנאלצה לפתור בעיה שטרם נתקלה בשכמותה בעבר.

היא חייכה אותי, גם בעיניים ולא רק בפה. הרגשתי איך ליבי מתמלא באהבה. כמעט יכולתי להרגיש איך ילד גורם להורה אושר. אך באותה מידה, ידעתי בשלמות שכזה אני לא רוצה.

אני לא יודעת איך להסביר זאת, אפילו לא לעצמי.

הבטתי בה, חייכתי בהנאה וההבנה התמלאה בליבי, שדווקא מכל הדברים שבעולם, דווקא האהבה לילדה, וההבנה מהיכן מגיע האושר שבגידול ילדים, דווקא המקום הזה,  הוא שגרם לי לדעת בגוף ובלב שאין לי צורך בכך, שהדלת הזו מבחינתי סגורה, כמו שתמיד הייתה, ואני אפילו לא רוצה שתהיה לרגע פתוחה.

***

מחשבות על זוגיות.

כן אני רוצה אהבה, אני רוצה חיבוק, ואני רוצה להניח ראש על כתף, ואני רוצה להכיר את הגוף שלו, ורוצה שהוא יכיר את שלי.

אבל לא רוצה להיטמע לתוך העולם שלו.

רוצה לבנות לעצמי עולם שיהיה שלי, שישאר שלי גם לאחר שהוא ילך, או אני אלך, או בעצם, בואו נתפשר על פרידה.

שוב, לעצמי אפילו איני יכולה להסביר מה.

מצד אחד- כן, אני מאוד רוצה אהבה.

ומצד שני- לא רוצה להעלם לעצמי.

אני מנסה להשיג איזון עדין, שיווי משקל רעוע. מנסה לייצב את העולם שלי, כך שגם אם (שוב) אצטרך לשנות סידרי עולם, הציר המרכזי שסביבו סובבים חיי לא ישתנה.

את זה אני מנסה לעשות ולבנות עכשיו, בביני לבין עצמי.

לכן, לפחות כרגע, כך אני מנסה לאמר לעצמי, עכשיו זוגיות אני לא רוצה, היא רק תפריע בתהליך הבניה.

אבל כן, מתגעגעת נורא לאהבה.

לחיבה, לתשוקה, לחברות, לשיתוף.

לחיבוק. לנישוק, למגע.