צמח בר

"אני כל כך עסוקה שאני שוכחת לאכול".

איך קינאתי פעם בכל מי שהיה אומר לי את זה.

"אין מצב שאני אשכח לאכול", מלמלתי לעצמי בעודי שולחת יד אל חבילת הביסקוויטים  (או פרי לצורך העניין, זה לא עקרוני) תוך כדי קריאה או כתיבה.

כשהרופא נתן לי את המרשם לקונצרטה, הוא סיפר לי על תופעות הלוואי. אחת מהן, הוא ציין, היא אובדן תיאבון.

עוד יותר טוב אמרתי, והוא גיחך.

אני כבר כמעט חודש וחצי עם קונצרטה, בתחילה המינונים עלו כל עשרה ימים, ועכשיו אני בניסיון של 90 מ"ג לחודש.

לאמר שזה טוב?

אני לא יודעת, הידיים שלי רועדות כל הזמן, ומעבר לעובדה שזה די מתיש, כאחת שהתחביב שלה הוא צילום, קצת קשה לפקס תמונה כשהידיים שלך רועדות.

אני יודעת שחלק מהרעד בידיים ובתחושה הכללית בגוף נרגע כשאני אוכלת.

הבעיה היא – שאני שוכחת לאכול.

זה לא שאבדתי תיאבון. לא, ממש לא.

עדיין נהנית מאוד מאוכל, גם רוצה לאכול.

העניין הוא שעכשיו אני מרוכזת יותר, גם בעבודה גם בבית, ואני לא מחפשת הסחות דעת, בין אם במודע ובין אם לא במודע.

בעבר, הייתי קמה מהכסא, יוצאת למטבח, לוקחת לשתות משהו, לאכול פרי וזה היה קורה אחת לחמש-עשרה דקות. היום, אני עושה את מה שאני עושה, לא משנה מה, ואז מסתכלת על השעון ומגלה שעברו כמעט שעתיים מהפעם הקודמת.

אז זה לא אובדן תיאבון, זה ריכוז במטלה, זה שאני לא נותנת לרעב להפריע לי במה שאני עושה.

זה לשכוח לאכול.

אני מקווה שאלמד לזכור, כדי שאוכל להתגבר על הרעד בידיים.