צמח בר

יש רגעים, כמו הערב, או אתמול, שבמהלכם, אני נתקפת מעין יאוש ואזלת יד ושואלת את עצמי למה בכלל הכנסתי את עצמי מחדש לתוך זה, למה ניסיתי, למה אני רוצה בכלל, מה זה ייתן לי. הרי זה מקשה עליי את החיים, חונק לי את הזמן, מלחיץ אותי, וזו סתם עבודה מיותרת שמן הסתם לא תעזור לי בעתיד.

ואז שניה אחרי זה, אני מביטה בעצמי במראה המנטלית, ונוזפת בעצמי. זה עכשיו או לעולם לא. את צריכה להוכיח לעצמך שאת יכולה, את הרי יודעת שאת יכולה, את פשוט מתעצלת. התרופה אינה עושה קסמים, היא רק עוזרת לך לממש את הפוטנציאל שלך. עשי את מה שאת אמורה לעשות, את מה שאת רוצה לעשות, את מה שחלמת עליו מזה שנים, שנסי מתניים גם אם זה לא נח לך עכשיו ומלחיץ ואת רוצה לעשות דברים אחרים, יותר כייפים, תושיבי את הישבן העגול והגדול שלך ותלמדי את עצמך מחדש ללמוד.

ואז אני מתיישבת על כיסא הלימודים ומכריחה את עצמי להתחיל לכתוב ולענות על השאלות, ומגלה פתאום שעברו שעתיים-שלוש שבהן ניערתי אבק מעל נוירונים עצלניים שכבר מזמן שכחו איך להתרוצץ בין תאי המוח שלי, ופותחת מחדש דרכי מעבר עיצבוביות שבהן יזרמו הדם, החשמל והמחשבות ביתר מהירות.

ופתאום אני מגלה, שזה לא קשה כל כך. שהקושי הוא רק בהתחלה, בלארגן את המחשבות לכדי פיסקה סדורה. ואני משתמשת בכלי הנפלא שפיתחתי עם השנים, בכתיבה. הרי אני יודעת לכתוב, אפילו לכתוב טוב, בזה אחד הדברים היחידים שבהם אני בטוחה. ואני מתחילה בלשפוך את המחשבות שזורמות על הנייר האלקטרוני, ומתחילה לסדר אותן במבנה אקדמי, סדור וקוהרנטי, משפט אחר משפט, פיסקה אחר פיסקה.

קוראת שוב, מגיהה בחוסר סבלנות, כן, השפעת הכדורים כבר התפוגגה. יודעת שלו הייתי מתיישבת לפני כן, ומותירה לעצמי מעט יותר זמן, הייתי מעט יותר מעמיקה, אבל ת'אמת? בשלב זה, אין צורך בכך.

לוחצת על כפתור ה"שמור" ומשגרת את העבודה ליעדה. ארבע שעות אחרי כן, גם המטלה השניה משוגרת ליעדה. עשר דקות אחרי שעת הש' אמנם. אני מקווה שזה יעבור למרות זאת.

בינתיים, עברתי את המשוכה הראשונה.