צמח בר

בווידאו (למטה) שמעתי שילדה הגדירה את זה כסוכריות קופצות, חלי הגדירה את זה כ- 25 מסכי טלוויזיה נוספים המכוונים כל אחד לערוץ טלוויזיה שונה תוך כדי שיעור היסטוריה, אפשר גם לראות את זה כהמונים של מסכי pop-ups קופצים כל הזמן בזמן שאתה מנסה לקרוא מאמר כלשהו באינטרנט.
התחושה שלי לאחר שהתחלתי לקחת את התרופה- קונצרטה (אחת מנגזרות הריטלין)- היא שכל השנים נסעתי ברכב שהשמשה הקדמית שלו הייתה מכוסה באדים, ועכשיו רק הפעלתי את מפזר האדים, והתחלתי לראות את הדרך.

לפחות שני אנשים (גברים, אם כבר להיות קטנוניים), צחקו עליי כשסיפרתי להם על כך, ואמרו לי שהכל תירוצים ושאני עצלנית, ושאני לא מספיק רוצה, והכל שטויות, ועוד כל מיני דיבורים מטומטמים שכאלו.
אמא שלי, גם לאחר שראתה את ההרצאה הזו, אמרה- "אני לא מבינה, כל השנים לא הבנתי, את כל כך חכמה ומוכשרת, כל כך מוצלחת, אבל ראיתי שיש משהו שחוסם אותך, כמו מקל בגלגלים שלך. אף פעם לא הבנתי -למה את לא פשוט מוציאה אותו?"  
"אני לא יכולה, אמא", עניתי לה, "אף פעם לא יכולתי. "

"לא יכול להיות", היא ענתה, "את כזו חכמה, את יכולה הכל."

יש אנשים שלעולם לא יבינו.

למען האמת, גם אני לא הבנתי. אני עדיין לא מבינה הכל.

מה שכן, אני מבינה מעט יותר.
מבינה, שאני באמת לא יכולה, וזה לא כי אני לא מספיק רוצה.

לא הגעתי להרצאה עצמה.

לא שלא רציתי, אבל...

אבל...

אתמול ראיתי את הוידאו הזה פעמיים, ובכיתי בכל פעם.

עוד מעט אראה אותו שוב.

בסוף הסרטון אומרת חלי משהו על הגרעין האוטונומי שטמון בכל אחד מאיתנו. גם עם זה אני מסכימה.
*

*

*

ושוב דמעתי.

פעם ידעתי איך להוסיף סרטונים לפוסט.

עכשיו אני פשוט מצרפת לינק לבלוג של חלי גולדנברג- תקריב