כל השנים הללו אני
חיה בתחושה שהם מאויימים מנשים כמוני, חזקות, עצמאיות, בעלות דיעה ושכל.
פתאום עולה לי המחשבה, זה לא רק הם, שמאויימים.
זו גם אני המאויימת מעצמי.
מפחדת להיות מי
שאני, לידם, לידי.
לעיתים רחוקות מעזה להשתחרר לחלוטין ולהביע את דעתי בחופשיות, מקבלת את דעתו של
האחר, ומקטינה את עצמי, מפחד שלא יקבלו אותי.
בתכל'ס, אני זו
שמאויימת מעצמי.
לא שאני רוצה, אבל
מימוש היכולות של עצמי, מפחיד אותי.
נשים כמוני עאלק
עכשיו אני צריכה
ללמוד לא לפחד.
ונחזור ללחשן של
בנות גישרית:
אל
לי לפחוד. הפחד הוא, הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון
מוחלט. אעמוד בפני פחדי, אניח לו לחלוף סביבי ובעדי, וכאשר יחלוף על פניי
אפנה את עיניי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד, לא יהיה דבר.
רק אני איוותר.
לחש בנות גישרית.
חולית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
