צמח בר

לפעמים,

לפעמים מאוד,

את קמה בבוקר לתוך שיגרת יום קבועה וממהרת, ובכל זאת עוצרת לרגע להביט במראה,

להביט באמת, לא רק בכדי להתאפר, ואת מגלה, שבעצם,

את יפה, והעיניים שלך בורקות, והשפתיים שלך רכות, והעור שלך חלק.

ואת לא כל כך נראית זקנה כמו בימים אחרים כשאת מביטה במראה.

ואת מחייכת לעצמך תוך כדי נהיגה, ואפילו הפקקים המוזרים בכבישים, לא מוציאים אותך מדעתך.

ואת נינוחה, מתרגשת, ממתינה למשהו שאת לא יודעת מה.

ואז את אומרת משפט עמוס בכאב שהמתין במשך עשרות שנים שייאמר, ופוגעת, ונפגעת בעצמך.

ואת שוב מסתגרת, לתוך עצמך, לתוך העבודה שאת קצת דוחה, וקצת לא יכולה לעכל אותה במנות גדולות.

והילד בדירה מאחורי הקיר של החדר שלך צורח את בכיו לתוך שעת ערב, ואת מאבדת את קו המחשבה, נתפסת בכאב שלו, ואת יודעת שמה שיחזיר לך את עצמך זו הכתיבה, אבל את לא מוכנה, עדיין לא מוכנה לכתוב.

עדיין לא מוכנה להרגיש,

עדיין לא מוכנה לאהוב,

עדיין לא מוכנה לכאוב.

ואת יודעת שאת נוכחת ברגע שבו את תקועה, ולא נוכחת בשום מקום אחר, אפילו לא בתוך עצמך.

אבל את תקועה ואת לא מוכנה להשקיע את הכוחות הדרושים להשתחררות, או אולי מפחדת, יודעת שככל שהזמן ינקוף את תשארי מקובעת,

ואת שואלת את עצמך אם את כבר מקובעת, או שאת עדיין יכולה לצאת.

ואת שואלת את עצמך אם את רוצה לצאת,

ואת רוצה, אך לא רוצה להשתחרר,

והגרגרים בשעון החול שלך הולכים ואוזלים,

וכבר פחות משנה שעוד נותרה לך.

ואת לא יודעת אם זה יקרה או לא, כי את יודעת, שנה עוברת מהר, אבל כל כך הרבה יכול לקרות, שישנה את התמונה.

את מנסה להביט במראה הפנימית שלך, לצאת אל המרפסת של הפנטהאוז הפנימי שלך ולהשקיף למרחוק, ואת לא רואה.

ולפעמים הדמעות יורדות.