צמח בר

אני זקוקה לחופש.

שקט.

סגירת כל ערוצי התקשורת, שקט.

מקום שאוכל להתבודד בו.

ביני לבין עצמי.

בלי אנשים שיפריעו לי.

הו, כמה שאני זקוקה לחופש הזה.

יש בי כמה סימנים של דיכאון: בזבזנות (האם באמת?), ושעות שינה מרובות.

ויש כאלו שאינם מראים על דיכאון.

אבל העייפות הרבה שלי, מפחידה אותי.

אני יודעת שאני זקוקה לחופש.

אמרו לי- ויפאסנה.

סדנת שתיקה.

ואני פעם, חשבתי על סדנת צעקות.

אבל בויפאסנה גם אי אפשר לכתוב.

אני זקוקה לשקט.

מקום לכתוב בו מבלי שאצטרך להתרוצץ בין סידורים לעבודה.

זמן שלא נועד לכלום חוץ מאשר לכתיבה, הרי הכתיבה אצלי היא תרפיה.

אני צריכה להתרחק.

אפילו מעצמי.

בכדי לבוא שוב אל עצמי.

מקום בהרים.

שם אין.

מול הירק הצומח, והשמש העולה, והגשם היורד.

והביקתה הקטנטנה.

שם רק אני לעצמי.

בלי גירויים ומסיחי דעת כמו מחשב וטלפונים.

שם אפילו החתולים לא יהיו בכדי שאתעסק עימם.

בלי טרדות קטנות כמו- מה ללבוש היום, ומה להכין לאכול, ולא לשכוח להתאפר, ולרוץ להספיק את הרכבת, וקופת החולים, והשיקום של אבא.

שום סדר יום.

לקום, לכתוב, לבהות בשמים ולחשוב את המחשבות של עצמי.

לגמור ללכת בכדי להגיע.