אנחנו שומעים סיפורים על נשים מוכות ושואלים את עצמנו, איך הן לא קמו ועזבו, איך הן המשיכו לתת לזה לקרות, איך בסימן הראשון, הן לא ראו?
איך?
אולם יש מכות ופגיעות שהן לא גופניות, הן רגשיות, נפשיות, כאלו שלא בהכרח מבחינים בהן מיד, אלא בדיעבד, ועל פי רוב לאחר שנים, והן משאירות צלקות שהן כמעט בלתי נרפאות.
עם אישאחד, עם הסימן הראשון שהבחנתי בו לאלימות מילולית אליי, קמתי ועזבתי. ידעתי על הזעם האצור בו, לאו דווקא כלפיי, אלא כלפי הסביבה, שמעתי אותו מתבטא בצורה לא נעימה, אגרסיבית, בוטה כלפי אחרים, זה מעולם לא הגיע אליי. אולם ברגע שבו הוא צעק עליי, כל מה שעוד נותר בי אליו אחרי כל כך הרבה שנים, ידעתי שזה נגמר.
לעיתים אלו מכות שאינן כל כך בולטות.
אחרי שוודרו וילסון סמית זרק אותי, לפני כמעט שנה וחצי, ידעתי שאני פגועה, לא מהפרידה, זו באה במקום ואף בירכתי עליה. בניתוח שכלתני לאחור (כמה אנחנו טובות בזה), ידעתי שהייתי במקום שלא העריך אותי, שגרם להדרדרות בהערכה העצמית שלי, שגם מבלעדיו הייתה על כרעי אפרוחים.
ידעתי זאת בראש, בהגיון, אבל לא בהרגשה. לא הייתי מסוגלת לתת למישהו להתקרב אליי (כבר כתבתי על כך, לא?), כי למה שמישהו ירצה, אני כל כך שמנה ומגעילה.
הייתי כבויה. גמורה. מתה.
לאט, לאט, הצרכים בגוף התגברו על העלבון והפגיעה, ובצורה מהוססת עשיתי את דרכי אל בין החיים והתחושה. היו אבני דרך לציון כל צעד איטי, כל התקדמות קטנה.
לאט נתתי לגברים להתקרב אליי ורק לאחרונה, הייתי מוכנה לנגיעה. היו מעט נסיונות כאלו בשנה האחרונה, אחד מוצלח פחות, אחר גרוע יותר.
וביומולדת השנה, קיבלתי מתנה. אהבה. אהבה גדולה, אל עצמי. הכי בעולם.
במקביל, ובערך באותו הזמן, למדתי לקבל נגיעה מגברים אחרים.
מעניין שדווקא כשאיפשרתי לעצמי את החופש להנות מנגיעה שאינה אמורה להיות מאומה מעבר לאהבה ארצית, גופנית בלי תסבוכות רגשיות, בלי ציפיות למשהו שהוא מעבר, דווקא עכשיו, כשאני עושה סוף סוף את מה שאני רוצה, בלי להתבייש מעצמי ומהסביבה, אני עכשיו מעכלת רגשית את עומק הפגיעה.
בכיתי הבוקר מול המראה.
בכיתי ואז כעסתי עליו, על החרא הקטן הזה, ועל מה שהוא עשה לי. ביודעין או שלא, במזיד או שלא. כן, דבריו נפלו על קרקע פוריה, וכן אני נשארתי שם, כמעט שלוש שנים. וכשבסופו של דבר הרמתי את הראש ואמרתי שיותר אני לא מוכנה לספוג, ואני רוצה הערכה, קיבלתי את הבעיטה.
זו בעיטה כואבת, אבל היום כשאני מבינה, בראש ובגוף, בשכל בלב ובנשמה, אני שוב אומרת תודה.
תודה שזרקת אותי.
אני גם כועסת, כועסת נורא.
***
ליטפת את רגלי החשופה, הבטת אליי, ואמרת, "את כל כך מדהימה. אני נהנה ללטף אותך. את יודעת למה?"
"כשאני מלטף אחרות", אמרת בעודך מחליק יד במעלה השוק שלי, ואני נחרדתי, חשבתי שאתה עומד לעקוץ אותי, מחכה כתמיד לפגיעה, "הן לא מרגישות אותו הדבר, אין להן עור חלק כל כך, העור שלך רך ונעים למגע". ואני נשמתי לרווחה ופשוט רכנתי אליך ונתתי לך נשיקה.
"אני לא מבין", אמרת, "איך מישהו יכול לוותר עלייך".
ובסלון על הספה, ובחדר על המיטה, עשינו את כל אותם הדברים והתנוחות שלא הצלחתי לעשות עם ההוא שזרק, שתמיד גרם לי להרגיש שאני גדולה מדי, שמנה מדי, רחבה מדי, לא מספיק טובה. ואיתך, אני במידה הנכונה, אפילו מעט צרה מדי. ועיקמת אותי וכופפת אותי, וסובבת אותי, ולחשת באוזני מילים גסות, ונתת לי לצעוק מהנאה ולא הפסקת עד כלות. והמשכת לרצות עוד ועוד. והמשכת להחמיא ולפרגן גם כשהיינו אפוסי כוחות, וגרמת לי להרגיש כל כך אישה, כל כך רצויה, כל כך נחשקת, כל כך אהובה.
כפי ששלוש שנים עם ההוא שזרק לא הצליחו לעשות.