צמח בר

שנתיים ומשהו לאחר שהשתחררה מהצבא האחיינית שלי החליטה סוף סוף, ויצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא והיעד - ניו זילנד. 

עוד לפני שהיא נסעה, אחותי, אמא שלה, התגעגעה והחלה לתכנן את הנסיעה שלהם לבקר את הילדה. 

בדחילו ורחימו פנתה אליי והתייעצה, איך להציג את הטיול בפני בעלה, האם יסכים להיעדר מהמשרד לעשרה ימים-שבועיים ומה לעשות עם הכלב, הרי בפנסיון היא לא רוצה לשכן אותו לכל כך הרבה זמן. 

מה הבעיה עניתי. בעלך לא יכול לאמר לך לא, ואני אבוא לטפל בנבחן הקטן. 

ברצינות?! היא שאלה, לא מאמינה. 

כחודש לאחר שהאישה הצעירה נסעה, נסגרה הנסיעה של הוריה אליה, לא לעשרה ימים-שבועיים, אלא לשלושה וחצי שבועות. 

ואני מוניתי כאחראית על הדירה, הרכבים והיצור הקטן שמעצבן את השכנים. 

ביום שני אחר הצהריים הורדתי אותם בשדה התעופה, שניהם מתרגשים, היא לא מסווה, הוא לא מודע (או לא מודה) לתחושותיו. 

הדירה שלי, למעט סופי השבוע שבהם החייל הקרבי מגיע וביקש (כצפוי) את הבית לעצמו.

אני לבד כאן, בדירה הגדולה, רק עם שלל מכשירי תקשורת אלקטרוניים, טלוויזיות, מכשירי רדיו, והכלב הנבחן שמקבל את פניי בברכה כמו הייתי זכר האלפא של העדר שלו. 

זה לא דבר קל להיות לבד, גם אם זה בכוונה תחילה. 

אני יכולה למלא את השעות הריקות והשקטות בשיחות בטלות עם חברות, לצפות בטלוויזיה, ובערימות הסרטים שהושארו עבורי, אני יכולה לדפדף בלי סוף בפייסבוק ובכל מיני פורומים ואתרים. 

אבל לא, בחרתי בשקט שלי. 

לא הייתי לבד עם עצמי ליותר מכמה שעות בודדות, כבר שנים, מאז שחזזרתי לגור עם אמא בפעם הקודמת, עוד לפני שהכרתי את ו.ו.ס (וודרו וילסון סמית- הלשעבר האחרון בסידרה נכון לכרגע) ומאז עברו הרבה מאוד שנים. יותר מדי. 

אני צריכה את הלבד הזה. 

הייתי זקוקה לו מזמן. 

לחזור לעצמי בלי הקליפות. 

בחרתי להתקלף מהמסיכה שעוטה את פניי מדי יום ביום, עד שהכאב של חבישתה הפך להיות בלתי נסבל. 

כשנכנסתי לדירה משדה התעופה, התנגן ברדיו שהושאר פועל, שיר שגרם לי לבכות, סוף סוף הדמעות יורדות, נשענתי על הדלפק, והקשבתי לו עד סופו, כשדמעות זולגות ללא הפסק, זולגות ומטהרות. 

לאחר מקלחת הדמעות, חשתי קלופה, עירומה, וכל אותו הערב לא הפסקתי לכתוב. 

כתבתי, בלי הפסק, המילים זורמות. 

מפסיקות לאתנחתא ושוב חוזרות. 

כתבתי כמו שהתגעגעתי לכתוב. 

***

הפוסט הזה נשמר בטיוטות.לא להביט בו.

***

זה כבר ערב שלישי שאני כאן.

עכשיו יש גם וייפיי בדירה, ואני יושבת מול הלפטופ של העבודה, ומתחילה להסתגל לסביבה.

עם המחשב שבכאן איני מסוגלת לעבוד, לגלוש או בכלל להביט בו.

לא שעם הנייד זה כזה נפלא.

מדי כמה רגע אני מעבירה בטעות אצבע על משטח המגע ולא מבינה לאן הסמן הגיע ואיך.

אבל המסך כאן יותר טוב, וכל מה שאני עושה כאן, חוזר איתי בעוד כמה שבועות למקום ששם שוכנים הספרים והכובעים שלי.

(איך כתבה לי עכשיו האישה הצעירה בוואטסאפ- "טכנולוגיה ומשפחת XXX =כישלון ופוביה אחת גדולה")

זה ערב שלישי שלי כאן, וכבר דיברתי עם יותר שכנים משדיברתי במקומות אחרים, ובהכל "אשם" הכלב.

הנבחן, שקיבלתי את הרושם מאחותי שהם לא סובלים כי הוא עושה להם חור בראש.

מסתבר שהם מקבלים אותו בהבנה, או לפחות כך הם מציגים.

זה ערב שלישי שלי כאן,

הלבד הזה עושה לי טוב.

זה לא שאני עושה דברים שונים מבדרך כלל.

טוב, נו, כן מעט. אבל בקטנה.

***

אני מרוצה.