נכתב אתמול בלילה, אבל משום מה לא הצלחתי לשמור אותו כפוסט
***
מנסה כמו תמיד לסדר בכתיבה את המחשבות
יום סוער, שהחל עוד בערב לפני כן.
את קולו של אבי אני שומעת בשפת מכורתו לוחש לי באוזן, הישמרי לך
אימי אומרת שלמעשה הביטוי אומר, שימי לב.
אך אני שומעת בקולו את הדאגה הכנה שלא אפגע כפי שכבר קרה עשרות פעמים בעבר.
מנסה להבין איך אני מרגישה, מה אני מרגישה.
שליווה, שלימה, רגועה.
לפני הצהרים, הוא שולח הודעה בהמשכה של שיחה,
עכשיו כשאת רגועה, תחשבי טוב אם זה מה שאת רוצה.
חודשיים וחצי חשבתי על כך, אני עונה.
וכן אני רוצה.
אם אתה רוצה.
אני צריכה,
להמשך המסע שלי.
להמשך ההתפתחות שלי.
לאו דווקא במובן המיני גרידא.
והיום המשיך כפי שהוא החל.
שקט בעבודה.
מזל שהקולגה והבוס לא היו היום במשרד.
כי שקט עבורי, היום הזה לא היה.
ומאוחר בלילה, כשהוצאתי את הכלב לטיול לפני השינה,
ניסיתי להבין, לפענח, איך אני מרגישה.
נותנת לו לעשות לי את מה שמעולם לא הייתי מסוגלת להרשות.
זו לא ההתרגשות של רומן חדש.
כי זה לא רומן.
זו לא אהבה.
וגם לא מאוהבות.
זו גם לא ציפיה, כי בפועל אני לא באמת יודעת לקראת מה אני צועדת.
בגוף אולי אני מבינה,
בשכל ממש לא יודעת מה מחכה לי מעבר לפינה.
זה משהו אחר, משהו שאני לא מכירה ולא יודעת לקרוא לו בשם
וזה שונה, אחר, עמוק, משמעותי מכל רגש אחר שאותו הכרתי,
ובכל זאת, זה לא.
אני בוטחת בו, מעבר לכל היגיון,
נותנת לו להוליך אותי בעיניים עצומות לרווחה.
יודעת בכל הגוף שהוא לא יפגע.
בוטחת בו כפי שמעולם לא בטחתי באף אדם אחר,
ללא שום בסיס הגיוני או רגשי לכך.
וזה מוזר לי נורא. ההרגשה הזו.
אני לא מכירה.
אבל זה מרגיש לי נכון מאי פעם
והוא מרגיש לי נכון,
כמו הוא האיש שאיתו אני צריכה לעשות זאת.
ואין לי סימני שאלה,
ואין לי חששות
או פיקפוקים
או רגליים קרות
כפי שהייתי אמורה להרגיש.
זה מה שצריך להיות.
ואני יודעת שאני צריכה לעשות זאת,
כי אני מאמינה שכך אגיע אל הדלת הנעולה,
זו הדרך
וזה המפתח
למקום שאותו סגרתי ונעלתי לפני שנים.
זו התשובה.
כדור העוצמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
