אתמול בערב, אני חוזרת מעבודה, באוטובוס מהנקודה שבה חברה שלי הורידה אותי.
הטלפון התאי (סלולרי) מצלצל.
על הצג מופיע מספר עם כמה וכמה אפסים.
שיחה מחו"ל.
חשבתי שזה אתה, כי מזמן לא התקשרת.
עניתי בקול מתרונן: "הלללו".
"נכון". אומר הקול מעברו השני של הקו. איש1.
קולי כבה- "כן".
"סיימתי לכתוב את הספר. את באה לסרט?"
"אתה בחו"ל".
"כן, אני נוחת היום בחצות. את באה אליי?"
"לא. אני עובדת מחר בבוקר".
"את באה מחר לסרט?"
"לא. דבר איתי מחר".
"ביי".
יותר מאוחר בערב, נשפכתי לישון כבר בעשר, עשר ומשהו, בלילה הקודם ישנתי משהו כמו שלוש שעות.
טלפון קצת לפני חצות שלא הצלחתי לענות, מס' טלפון שאני לא מכירה, ולא שמור אצלי בזיכרון.
ולא השאירו הודעה במזכירה.
שיתפוצצו, אני לא חוזרת לשיחות כאלו.
קצת אחרי חצות, שוב הטלפון מצלצל, אותו מס' לא מוכר.
אני עונה, זה ההוא עם התוכעס היפה... בדיוק חשבתי עליו לפני השינה, משום מה ידעתי שיתקשר הלילה.
"את ישנה?, סליחה, אמרת שאת הולכת לישון הרבה יותר מאוחר"
"זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל", עניתי מתוך שינה.
"טוב, אדבר אתך ביום אחר".
ניתקתי והתכרבלתי בחיוך מאושר לתוך השמיכה - היה קררררר.
שניה לא עברה, והטלפון שוב מצלצל, מספר חסום הפעם.
"כן", כבר ניחשתי מיהו זה.
"נחתתי, בואי".
"אני ישנה"
"מה השוקולד שאת הכי אוהבת?"
"שוקולד תפוז" (כאילו שהוא לא יודע, אמרתי לו לפחות חמש פעמים)
"הבאתי לך, בואי תטעמי" (הבאת ל??י!! כן בטח, הבאת ערימות של שוקולדים ושאר ממתקים בשבילך, בין היתר יש גם שוקולד תפוז, מי לא מכיר אותך, מי?)
"לא רוצה" (הוא צריך שאפרק לו, שוב את המזוודות?)
"בואי, שחור, מעודן כזה".
"לא".
"אז את רוצה ללכת לסרט?"
כאן, כבר התחלתי לנבוח- "מה הטעם?"
והוא בשלו- "סתם ללכת לסרט, בלי שום דבר אחר".
"מה בשם שמים גרם לך להתקשר אליי ולהעיר אותי?"
והוא- "התחלת להיות דתיה, עוד מעט תחבשי כיפה".
"טוב, טוב, דבר איתי מחר" כבר לא היה לי כח לדבר איתו.
וניתקתי.
אחרי כן, כבר לא יכולתי לישון, הצתתי סיגריה, וישבתי לשחק סוליטר מול המחשב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
