צמח בר

ספר פרוזה.

לא אופייני שאני קוראת פרוזה "רגילה" אני צריכה שחברה תדחוף לי ספר ליד ותשכנע אותי,

או לשכב חולה אצל אחותי ובאין ברירה לבדוק מה יש בשידה שלה ליד המיטה.

אלגנטיות של קיפוד.

רומן של פילוסופיה בגרוש, ספר חפירות כפי שרק הצרפתים יודעים לעשות.

התחלתי לקרוא.

ההתחלה הייתה מקרטעת, בין היתר כי קראתי דברים אחרים, בין היתר (ובעיקר) עשיתי ועברתי דברים מאוד אחרים.

אבל פה ושם הייתה פיסקה מתיימרת שאת תשומת ליבי שבתה, ואמרתי לעצמי, כן, בפעם הבאה שאקרא את הספר (מן הסתם, ידעתי שזה יקרה), אשב להעתיק אותה.

רומן שנכתב במחשבה תחילה, בלי הרבה עלילה לכאורה, ספר זן כפי שרק היפנים יכולים לעשות.

ובהמשך, בערך באמצע, נכבשתי, כבר רציתי לדעת מה הלאה.

קראתי לאט, טועמת שוב ושוב כל פיסקה, מגלגלת כל מחשבה, מנסה להבין, להפנים, ללקלוט אם אני יכולה לקבל את התובנה שעולה מכל שורה, האם היא מתאימה לי ולחיי, או אני מתנגדת לה.

הרעיונות המובעים בספר, נראו לי נכונים, מתאימים לי, במיוחד לאור התקופה. משפטים נחרתו בזכרוני, וזה לא דבר קל לעשות.

והסוף?

אופייני.