זה פוסט של התמעכות והפיכוּת.
אם מישהו חושב להפגין סימני דאגה, אז בבקשה לא.
אין לי אפילו את היכולת לקבל את תשומת הלב הזו.
כמעט שבועיים של כאבי גב, שאמנם משתפרים
והולכים (המממ... איך כאב יכול להשתפר?), מתמעטים והולכים ובכל זאת, עדיין מתישים
וגובים את מחירם בדמי נפשי.
התקפות שיעול הסטרידו, המטרידות, המציקות והמעיקות המותירות אותי חנוקה, חסרת נשימה, צרודה ועם כאבים, ואת הסביבה מודאגת עד למאוד, גם הן מורידות ממני בכל פעם קוביה קטנה של עמידות.
קמתי הבוקר עייפה, פזורה, לא אסופה לעצמי, כפי שהרבה
זמן לא קרה.
גם המסע עצמו, ההליכה על הדגם, כפי שבחרתי
לקרוא לכך כאן, דורש מחיר לא
קל, מחיר שאני לא רגילה לתת, גם אם אני מאוד רוצה. ההתקדמות הופכת להיות קשה יותר ויותר,
ודורשת הרבה יותר אנרגיה, כל צעיף שאני נלחמת איתו, מנסה לעבור דרכו, הופך להיות
חומה בצורה, שבכדי לחצות אותה, אני צריכה או לרדת למטה, או לעלות למעלה, או שניהם
גם יחד. ואחרי כל צעיף כזה, אני נגמרת, חסרת נשימה, מקופלת בתוך עצמי, מרוסקת
ושבורה ורק מילה מלטפת של אדון הדגם מחזירה אותי למסלולי. ולמרות כל הקושי
וההתרסקות, אחרי כל צעיף כזה אני מרוצה, כי אני מגלה שכן אני יכולה, וכי המטרה
שהצבתי לעצמי, ואיתה גם מטרות הביניים, ברות השגה וקיימות ומציאותיות.
אין לי מושג מה עובר על אדון הדגם מהבחינה הזו,
מהסיבה הפשוטה, שהוא לא משתף אותי כמעט. בטח ובטח שלא ברגשותיו. אני במסע הזה, בצד
המקבל, בין אם זה עונג, בין אם זה עונש, בין אם זה השחרור, ובין אם זו הקשירה. ואם
אשאל אותו, אני מרגישה כמו פולשת לפרטיות שלו וחורגת ממקומי, למרות שאני פרושה
לפניו על כל קפליי, צלקותיי, תהומותיי ושיאיי. את הדרך הוא מכיר וחווה. אין דבר
שאני עושה, עשיתי או אעשה לך, שאני עצמי לא עברתי. הוא כתב לי פעם.
בדרך כלל אני היא זו המקשיבה לצד השני, לכאבים ולשמחות, אני היא זו ששותקת ולא
משתפת, אני היא זו התומכת במילה, בכתף, באוזן. אני היא זו שמעניקה תובנה חדשה, או
דרך התבוננות אחרת לבעיותיהם של אחרים. ופתאום אני מוצאת את עצמי, בצד השני מספרת
על דברים שמעולם לא דיברתי עליהם, על כאבים, פחדים, שברונות. ואני היא זו שמקבלת
את התמיכה המלאה, האוזן, הכתף, ההקשבה. פתאום מראים לי דרכים אחרות להתמודדות עם
רגשות.
קשה לשחרר שליטה למי שלא רגילה, קשה להתמסר
לחלוטין, אם מעולם בכל שנותייך זה לא קרה. אדון הדגם עובד קשה איתי, ולפעמים הוא
מתרגז עליי או מתאכזב ממני, ואני מפרפרת בתוכי, בתוכחה עצמית, כי לא מגיע לו שלא
אתן לו את כל מה שאני יכולה. וכשאני אליו משחררת ומתמסרת, לטוב ולרע, אני מרגישה
כל כך שלווה, כל כך רגועה, כל כך שלמה. כל כך נכונה.
יש תוצאות רצויות למסע הזה, מן הסתם, לפעמים הן
בולטות לעיניי שלי, לעיתים בלתי מורגשות. אני יודעת שאת שאני מבקשת להשיג נדרש
מאמץ וכאב רבים, ויקח זמן עד שהחלק העיקרי יושג. ויקח זמן עד שהכל ישקע ויופנם
ויוטמע. ואני, שתמיד הייתי חסרת סבלנות וחיפשתי תמיד קיצורי דרכים, וכמה מהר אפשר
לסיים את הדרך, כי רציתי להגיע אל היעד, אל המטרה, נאלצת ללמוד עתה שיעור בסבלנות,
תרתי משמע. בכל דבר שאני עושה, אני לומדת איך לעשות לאט לאט, אפילו ללכת לאט. על
כל טעות שאני עושה, אני משלמת. לעיתים בהנאה, לעיתים לא.
אני רוצה את השיעור הזה. זה שיעור לחיים. אבל
לעיתים שואלת את עצמי, לאו דווקא בהקשר הספציפי של המסע, של ההליכה על הדגם, אלא
גם בהקשרים אחרים, למה אני נאלצת לשלם מחיר של עבודה כל כך קשה, בכדי לקבל את מה
שאחרים...
ואני יודעת שאני שואלת את עצמי דווקא היום, כי היום
קמתי הפוכה ועייפה ושונאת את המקום שבו אני גרה ואת המיטה שבה אני ישנה וכי קיבלתי
היום תשובה שלילית שמעכה אותי עוד יותר למטה. ודווקא היום, אני שוכחת לזכור את
המקום שלי ואת הדברים הטובים הרבים שיש סביבי ובתוכי, ושעוטפים אותי, ואני נזרקת
עוד יותר למטה.
ובימים אחרים אני יודעת, מי אני, ומה אני, וכמה
אני שווה. ואם לא, אדון הדגם מקפיד שאזכור ולא אשכח. ובימים אחרים, אני יודעת
שהחיים מציבים אתגרים קשים למי שמסוגלים לעבור אותם, כי ככה זה החיים. אבל לפעמים,
לפעמים לפעמים לפעמים, בא לי שהחיים יהיו יותר קלים.
***
שעון החול מתמעט והולך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
